באפריל 1932, בעיצומו של "יריד המזרח" שבמתחם גני התערוכה בתל אביב, פתח מהנדס החשמל מנחם אברמוביץ' את אולפן הרדיו שיזם והקים. בטקס חניכת "תחנה ארץ־ישראלית למשלוח", כך נקרא האולפן, השתתף ראש העיר מאיר דיזנגוף, שבישר בהתרגשות על תחנת הרדיו העברית הראשונה בישראל.


תשעה עשורים אחרי, הרדיו הישראלי עדיין חי ובועט, למרות התפתחות הטכנולוגיה והמעבר לפלטפורמות דיגיטליות. לציון 90 שנות רדיו עברי, ראה אור בימים אלה הספר "ימי הרדיו שלנו", שכתב ד"ר מרדכי (מוטק'ה) נאור, היסטוריון וחוקר תולדות ארץ ישראל. “הספר מסקר את 40 שנותיו הראשונות של הרדיו, החל מהשידור הראשון של מנחם אברמוביץ' בשנת 1932 ועד תחילת נסיקתה של הטלוויזיה בשנת 1972", מסביר נאור, שהיה מפקד גלי צה"ל בשנים 1974–1978.

"הרעיון נולד מסיבות רדיופוניות: לפני 20 שנה פנו אליי מקול ישראל של רשות השידור, שבה עבדתי בשנות ה–60 כפרילנסר בתוכניות שונות, והציעו לי לערוך ולהגיש סדרה על קורות הרדיו בארץ. זה מה שהדליק את ניצוץ הרעיון. כעבור עשור חשבתי שזה רעיון טוב להעלות על הכתב במרוכז את ההיסטוריה של הרדיו הישראלי, ונכנסתי לתחקיר ארוך של ראיונות עם מי שנשארו מהתקופה ההיא, ליקוט חומרי ארכיון וחוויותיי שלי כמעריץ רדיו מושבע".


נאור בחר להשתמש בעטיפת הספר בתמונה משנת 1957 שצולמה ב"שלושה בסירה אחת", תוכנית הדגל הסאטירית של קול ישראל. "בתמונה רואים את גבריאל צפרוני, שלום רוזנפלד, שמואל אלמוג, אמנון אחי–נעמי ודן אלמגור", מציין נאור. "כוכב נוסף מהתוכנית, שבמקרה לא הגיע לשידור באותו יום ולכן לא נכלל בתמונה, היה דן בן אמוץ. זו הייתה ראשית הסאטירה בארץ".


את התוכנית יזם והגיש יצחק שמעוני, והיא שילבה קטעי הומור, מוזיקה ומערכונים. "שלושה בסירה אחת" שודרה במשך שלוש שנים, ביום שבת לפני הצהריים ובשידור חוזר ביום חול. "כשהתוכנית שודרה, היה עוצר מוחלט במדינה", מתאר נאור. "אנשים לא יצאו מהבית אלא רותקו למקלטים".


איך הפוליטיקאים קיבלו סאטירה בזמנו? כיום זה לא בדיוק מזיז להם.
“הם לא קיבלו את זה טוב ולא אהבו את התוכנית. זה הגיע לדברים אבסורדיים, למשל יו"ר המפד"ל דאז איים שהוא לא יצביע על תקציב הממשלה כל זמן שמשדרים את 'שלושה בסירה אחת'. זה הוביל את ראש הממשלה דוד בן־גוריון להחלטה לשמוע את התוכנית ולקבוע אם היא בת־שידור או לא. הוא ביקש ממנהל קול ישראל שיפסיקו לצחוק על הפוליטיקאים, ואיים שאחרת הוא 'ידאג להפסיק את הבדיחות בתוכנית'. צוות התוכנית לא הודה שזו הסיבה שהם ירדו מהשידור אלא נימק בכך שהם מיצו את עצמם, אבל לפי דעתי נמאסו עליהם ההקנטות של הפוליטיקאים".


תוכנית פופולרית נוספת שזוכה למחווה בולטת בספר היא "מחפשים את המטמון", שהנחו בגלגולה הראשון בראשית שנות ה־60 נקדימון רוגל ויצחק שמעוני. במסגרת התוכנית נדרשו המאזינים לפצח כתב חידה שעסק בתולדות ארץ ישראל. "גם תוכנית זו הצמידה אנשים לרדיו ואיש לא יצא מהבית כשהיא שודרה", מספר נאור. "בשנת 1968 דרורה בן אב"י, מנהלת חטיבת התוכניות הקלות בקול ישראל, הזמינה אותי ואת חברי זאב ענר לערוך את התוכנית במתכונתה המחודשת, וזו הייתה עבורי הפתעה מוחלטת, חלום והתגשמותו. היינו סלבריטאים שאתה לא יכול לתאר לעצמך. אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב ומדברים על החידות".

ימי הרדיו שלנו (צילום: יחצ)ימי הרדיו שלנו (צילום: יחצ)


בכבלי הצנזורה


על הרגע שבו גילה לראשונה את הרדיו, מספר נאור (87): "הייתי פריק של רדיו מגיל צעיר, אבל בילדות היה לי חסך, כי עד שהייתי בן 12 בערך לא היה לנו חשמל בבית. הדרך היחידה שלי לשמוע רדיו הייתה אצל חברים או בחוגים מסוימים. כשבגרתי עברנו מרחובות למושבה גן יבנה. הייתי הולך לחדר הציבורי ביישוב שבו היה מקלט רדיו אחד. מדי ערב הייתי מאזין שם לרדיו. היינו שם רק אני וזקני המושבה, שמאזינים לדיווחים על התקדמות הצבאות במלחמת העולם השנייה".


בשנת 1947 חלומו התגשם, כשקנה אביו את הרדיו המשפחתי הראשון: "בדירה שאליה עברנו היה לנו חשמל והדבר הראשון שאבי עשה היה לקנות רדיו. הוא עלה 30 לירות, סכום שהשתווה לשכר עבודה חודשי במשק. אבא פרש את התשלום עליו ל־30 תשלומים. אז גיליתי את סודות הרדיו - למשל, שאפשר לשמוע בגלים נסתרים (גלים קצרים - ד"פ) את תחנות השידור של המחתרות, אצ"ל, לח"י וההגנה.

ביולי 1947 שמעתי במו אוזניי ברדיו המחתרתי של ההגנה את השידור האחד, היחיד והאחרון מהאונייה אקסודוס. לפני השידור פורסמו בלוחות המודעות ליד הבתים פתקים לגבי מועד ותדר השידור המחתרתי, ולהאזין אליו היה ממש מרגש. הם הבטיחו להמשיך לשדר למחרת - אבל הבריטים כבר תפסו את האונייה".


בספר מתאר נאור את השידור מקול הגליל, תחנת הרדיו של הפלמ"ח, שבו דווח על כיבוש צפת. "בזמן מלחמת השחרור היו הרבה תחנות של ארגוני המחתרת השונים, ואני נהגתי להאזין מדי בוקר בשעה 7:30 לקול הגליל, ומיד אחרי כן הייתי רץ לבית הספר ומספר לחבר'ה מה שמעתי", הוא מספר.

“שלושה ימים לפני קום המדינה שמעתי כי הפלמ"ח השתלט על צפת. הגעתי לשיעור בבית הספר וסיפרתי זאת. המורה הרצל הסתכל עליי בחומרה גדולה ואמר לי: 'מרדכי, יש דברים שלא עושים אותם. מה שאתה אמרת הוא בלתי אפשרי. זה סיפור מופרך. תפסיק לספר סיפורי מעשיות'. כעבור שעה וחצי הופיע בכיתה המנהל יעקב שריד, לימים מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, וסיפר בדיוק את אותו הדבר. היית צריך לראות איך כל הראשים הסתובבו אל המורה הרצל, שחיפש איך לקבור את עצמו".


מה הייתה חשיבות הרדיו בשנים שקדמו לקום המדינה?
“היו אז רק שני אמצעי תקשורת: רדיו ועיתונים. לעיתונים הייתה בעיה, כי הם הופיעו בדרך כלל פעם ביום. הרדיו שידר ברוב שעות היממה, גם אם השידור לא היה רצוף. ברדיו היו גם חדשות והייתה גם תוכנית תרבות והוא שימש גם ככלי חינוכי. למשל, בבית הספר למדנו דרך שיעורי העשרה ברדיו".


תחנה נוספת שעליה מספר נאור בספרו היא קול ירושלים, ששידרה באנגלית, ערבית ועברית בימי המשטר המנדטורי, בשנים 1936–1948. "זה היה רדיו מאוד מצונזר על ידי הבריטים, שדאגו שלא תהיינה שם כמעט חדשות פוליטיות או ביטחוניות, אלא בעיקר שירים וחדשות מהעולם", מתאר נאור.

"הבריטים דאגו שהמחתרות לא תוזכרנה שם וגם המעיטו באזכור השואה. מהסיבה הזו התושבים הארצישראלים סמכו על רדיו המחתרות, כי שם היה אפשר להגיד מה שרוצים".


איך המחתרות הצליחו לשדר?
“היה מסתובב אדם עם מזוודה ובתוכה משדר. הוא היה פותח את המזוודה, מוציא מתוכה אנטנה ומשדר מתוך תקווה שהבריטים לא יתפסו אותו. לבריטים היו מכוניות שתפקידן היה לאתר עמדות שידור מחתרתיות. הם תפסו פעמיים את האצ"ל ופעם אחת את הלח"י. כך שדרנית הרדיו גאולה כהן נתפסה ונעצרה".


בקול ירושלים שמע נאור לראשונה את שמו מעל גלי האתר: "אחת התוכניות הפופולריות בתחנה הייתה 'תוכנית שירים עבריים לבקשתך', ששודרה בשבת בצהריים ובמסגרתה אנשים היו שולחים מכתבים למערכת עם בקשות שירים. רות שפירא, שנחשבה השדרנית מספר 1 במדינה, הגישה את התוכנית".

"ב־1946 פניתי למערכת וקיבלתי גלויה שבה נמסר כי השיר שביקשתי ישודר. אתה יודע איזו התרגשות הייתה במושבה כשהבינו שרות תגיד את שמי בתוכנית ותקדיש לי שיר? כולם ישבו וחיכו לשידור. למחרת, בראשון, כבר הייתי הסלבריטאי של היישוב", הוסיף.

ואז הגיעה הטלוויזיה


בין הסיפורים על רדיו המחתרות, מתאר נאור כיצד הרדיו שימש מלבד כלי שידור חדשותי ובידורי גם אמצעי פוליטי, צבאי ומודיעיני, שקרנו עלתה בייחוד בזמן המלחמות.

"אין ספק ששידורי קול ישראל בערבית היו מתואמים עם אנשינו המצוינים מהמוסד והמודיעין", הוא מסביר. "התנהלה מלחמת כוחות בין קול ישראל בערבית לבין קול הרע"ם מקהיר, שניסה לפגוע באמינות של הרדיו הישראלי תוך הפצת פייק ניוז, אבל לקול ישראל בערבית הייתה הצלחה אדירה בארצות ערב, כי הוא שמר תמיד על אמינות".

בספר מציין נאור את הקמת גלי צה"ל ותחנת השידור קול ציון לגולה של הסוכנות היהודית, ואת תחילת שידוריה של תחנת קול ישראל בערבית. הוא מתאר את הולדתו של פסטיבל הזמר והפזמון הראשון בשנת 1960, ומזכיר את רגעי הגאות והשפל של התחנות השונות, כמו גם את ראשית שידוריה של הטלוויזיה הישראלית, שבעקבותיה חל שינוי מבני ומהותי במתכונתו של הרדיו.

רשות השידור (צילום: חוברת הגלגל)רשות השידור (צילום: חוברת הגלגל)


עלייתה לאוויר של הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968 הנחיתה לדבריו מהלומה קשה על הרדיו, "בייחוד על קול ישראל, כי הטלוויזיה גנבה לרדיו את כל האנשים, בהם יצחק שמעוני, חיים יבין ודן שילון. ועדיין, עוד בשנות ה־70 הראשונות הספידו את הרדיו וטענו שאינו יכול להמשיך כי הטלוויזיה אוכלת אותו בלי מלח. ראית שזה לא קרה".


נאור שימש בשנות ה־50 וה־60 כעיתונאי ועובד במפקדת קצין חינוך ראשי, שאחראית על גלי צה"ל. בשנת 1971 הצטרף לתחנה הצבאית כסגנו של מפקד התחנה יצחק לבני, חברו מימי גרעין הנח"ל. כשלבני עבר לנהל את רשות השידור, מילא נאור את מקומו.


איך נראה תפקידך?
“זו הייתה עבודה אינטנסיבית, עם קשיים בלתי נגמרים ותקלות מסביב לשעון, אבל בסך הכל עבורי זו הייתה מתנה שלא המציאו כמותה. לא הייתי מוכר בעד שום הון שבעולם את שבע השנים שבמהלכן הייתי בגלי צה"ל".

איזו חוויה זכורה לך במיוחד מתקופתך?
“מלחמת יום הכיפורים, כמובן. לאורך כל המלחמה היינו מאוחדים עם קול ישראל, האחות הגדולה שלנו. היו המון בעיות. בהתחלה קיבלנו ידיעות ניצחון של צה"ל, אבל אחר כך התחילו להגיע הדיווחים על הקטסטרופות והאסונות, ואיך תשדר את זה? יכולת להכניס את המדינה כולה ללחץ ולטראומה. גם הצנזורה ישבה לנו על הווריד, לגבי מה אפשר ומה אסור לשדר. הייתה מלחמה גדולה מאחורי הקלעים".

מה אתה חושב על ההצהרות על הכוונה לסגור את גלי צה"ל?
“תמיד רצו לסגור את גלי צה"ל, גם בזמני. עשיתי מלחמת עולם נגד עזר ויצמן, שר הביטחון דאז, שרצה לסגור את התחנה ולא הצליח לו. אז כנראה שהצלחתי. אני חושב שלא צריך לסגור, התחנה פועלת 70 שנה ולא עולה הרבה כסף. יש אנשים מוכשרים שם וזה יפה".

ומה כוחו של הרדיו בשנת 2022?
“כוחו הוא בפיזור העצום שיש לו. עשרות תחנות שמשדרות. אבל נשאלת השאלה אם אמצעי התקשורת הקונבנציונליים כמו עיתונים, רדיו וטלוויזיה יעמדו מול גל הדיגיטציה. אין לי תשובה, כי פעם כבר הספידו את כולם וכולם שרדו. אצל החבר'ה הצעירים האמצעים הישנים לא מעניינים, כי היום בסמאטרפון אתה יכול לצרוך את הכל. אני לא יודע מה יקרה אבל עוד חזון למועד".

אתה מאזין לרדיו כיום?
“פחות מבעבר. אני כיום כבר לא נוהג ורוב ההאזנה היא באוטו. כשאני מתראיין לרדיו, אני מקבל תגובות חמות ומרגיש שעדיין יש הדים לפלטפורמה הזו. הרדיו עוד חי וקיים". 