הבית שקט ודומם. מהחדר של רועי לא נשמע שום קול.

מחשבה רעה תוקפת אותי ובעקבותיה אני ניגש בבהילות למכתבה שבכניסה ופותח אותה. הלב שלי הולם מפחד. מה אמצא שם? או יותר נכון — מה לא אמצא? אני פולט אנחת רווחה כשאני רואה את הארנק ואת מפתחות הרכב. דבר לא נלקח. הכול בסדר. ובכל זאת, אני פותח בזהירות את הארנק כדי לוודא. אותם שטרות שהיו בו בלילה נמצאים שם.

אני ניצב במרכז הסלון, מביט סביבי בחוסר שקט. מה אעשה עכשיו עד שיקום? וכשיקום? מה אומר על מה שקרה הלילה? אני צריך למצוא את המילים הנכונות. להעמיד אותו במקום אך לא ליצור נתק. אולי אצא לרוץ, לשחרר אנרגיה? אני מיד מבטל את הרעיון. אני לא יכול ולא רוצה להשאיר את רועי בבית לבד. אולי אעבוד? אני חייב לעשות משהו. כל דבר. אחרת אצא מדעתי.

דלת חדרו של רועי פתוחה מעט. אני מתקרב ומקשיב, אך לא שומע דבר. הלב שלי ממשיך להלום. אני שם פעמַי לחדר העבודה, אבל התחושה הרעה לא עוזבת אותי. רגע לפני שאני פותח את הדלת אני מנסה שוב לשמוע איזה אות חיים מהחדר של רועי. משהו שירגיע אותי. אני חוזר לאחור. הצצה קטנה ודי. רק לוודא. אני הודף מעט את הדלת. ומה אם יראה אותי? איך אסביר את העובדה שנכנסתי לתוך החדר בעודו ישן?

"מה אתה מוצא בי, השופט?" שאל אותי כשנפגשנו לפני שלושה שבועות במסיבה שאירגן ארז בביתו, לבקשתי. "שום דבר", נבהלתי מעצם השאלה ומיהרתי להכחיש. "אתה לא מתייחס אלי כמו כולם כאן", קבע והחווה לעבר האנשים הרבים שגדשו את החצר רחבת הידיים. "לכל אחד אני נותן את היחס שהוא זכאי לו", הפטרתי משפט מעורפל. "ולאיזה יחס אני ראוי?" הוא המשיך ללחוץ והתקרב אלי — קצת קרוב מדי — ואני נסוגותי לאחור בבהלה. בעודי מחפש אחר מילים, רותי הגיעה ושאלה אם אני חושב שיש מספיק כיבוד, ואני ניצלתי את המצב כדי להחליף את נושא השיחה.

אתמול בלילה שאל אותי שוב, ואני, בגלל השעה המאוחרת, בגלל הבלבול שאחז בי בשל הנוכחות שלו בביתי, לבוש בבגדיו של מנור, מביט בי באותן עיני שקד שהיו למנור, אמרתי לו את האמת. המילים שלי הפתיעו אותו. הוא לא ציפה לווידוי הזה. היה נדמה לי אפילו שהוא נבהל מדברי. מהישירות שבה נאמרו. הם הבהילו גם אותי. ועדיין, לאחר רגע היה נדמה לי שההפתעה התחלפה בשביעות רצון. כאילו משום מה רצה לשמוע את זה. חיכה לזה.

אני דוחף עוד יותר את דלת חדר השינה. כשאני נושם את הריח העולה מן החדר, אני עוצר. הריח שונה. ריח של רועי, לא של מנור. השינוי דווקא מרגיע אותי. רועי כאן. הכול בסדר. סתם חששתי. ועדיין, במקום לסגת לאחור, אני מתקדם פנימה. עוד צעד ועוד אחד. אני רוצה לראות אותו. לרגע נדמה לי שהלב שלי מפסיק לפעום. המיטה ריקה. "בסוף זה יסתיים ברצח", מהדהדות בראשי המילים שאמר לי אתמול.

"אתה שומע אותי, כבוד השופט? אני לא יכול לחזור למקום הזה", יהודה כרמלי תובע את תשומת לבי כשאני מביט שוב במסך הנייד, לראות אם רועי התקשר. "שום דבר שתעשו לא יחזיר אותי לשם", הוא מנופף כלפי אצבע מאיימת. הוא בן חמישים ושבע, רזה מאוד, נמוך, מבנה גופו צנום. כשקראתי את כתב האישום התקשיתי לקשר בין האיש האלים שתואר שם לבין מי שעמד לפני.

כל הניסיונות שלי להשיג את רועי בנייד עלו בתוהו. המספר אינו זמין, אנא נסה במועד מאוחר יותר. המספר אינו זמין, אנא נסה במועד מאוחר יותר. המשפטים האלה חזרו שוב ושוב, ובכל פעם הוסיפו לבנה מכבידה נוספת למערום שעל לבי, מחזקים את התחושה שמשהו רע קרה.
בשמונה בבוקר התקשרתי לעבודה שלו, קיוויתי לתפוס אותו שם. אך הוא לא הגיע.

"מה קרה?" אני חוזר ליהודה. "הבוס לא נותן לי לנשום", הוא עונה בכעס. יהודה נעצר לפני חצי שנה על תקיפה של שכן. הוא טען שהשכן עשה רעש בלתי נסבל מתחת לחדר השינה שלו ואף שהתבקש להפסיק, לא חדל. זאת אינה הפעם הראשונה שיהודה מעורב בתגרה אלימה. רוב המשתתפים שלנו כאן עברו עבירות אלימות או סמים. המטרה שלנו היא לשקם אותם, להוציא אותם ממעגל הפשע שלא דרך מאסר, כך שבסוף ההליך לא יחזרו לבצע עבירות.

"מה זה אומר לא נותן לך לנשום?" אני שואל. "יורד עלי כל הזמן, לא נותן לי דקה מנוחה, בכוונה רוצה לדפוק אותי", הוא מרים את הקול.

עטיפת הספר (צילום: יח''צ)עטיפת הספר (צילום: יח''צ)

"תן לי דוגמה למשהו שעשה שלא היה בסדר", אני מסרב להתרגש. המטרה שלי כשופט בבית המשפט הקהילתי היא לא רק לוודא שהם עומדים בתוכנית השיקום, אלא גם לעזור להם לעבור אותה. לטענתה של רותי, קצינת המבחן, הטריגר לתוקפנות של יהודה הוא תחושת השפלה. "שדורכים לו על הכבוד", כמו שהיא אומרת. בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו הוא מסתובב בעולם עם תחושה שאנשים מזלזלים בו ושהוא חייב להראות להם, להחזיר להם.

"כל פעם שאני יוצא לעשן, חיים הבן זונה הזה מתנפל עלי, צועק לי לחזור לעבודה, כמה בן אדם יכול לסבול, ראבק?" הוא ממשיך לצעוק עלי כאילו הייתי הבוס שלו ולא השופט שלו. למרות שאני צריך להיות קשוב ולהראות לו שאני מכבד אותו, אני לא מתאפק ומציץ בנייד פעם נוספת לראות אם רועי התקשר. התחושה הקשה שקמתי איתה הבוקר, זו שהתגברה כאשר מצאתי את המיטה ריקה, רק התעצמה ככל שהשעות נקפו ולא קיבלתי ממנו אות חיים. מאז הבוקר התקשרתי אליו עשרות פעמים. כל פעם קיבלתי אותה תשובה: "המספר אינו זמין".

"בוא, יהודה, תירגע", רותי מתערבת ואני תוהה אם היא עושה את זה כדי להרגיע אותו או כדי לחלץ אותי. היא בוודאי רואה שאני לא מרוכז. לרגע מבטינו מצטלבים ואני ממהר להסיט את עיני. רותי היא האדם הראשון שהייתי צריך לפנות אליו הבוקר. התפקיד שלה כנציגת שירות המבחן של משרד הרווחה הוא לעקוב אחר התנהגות המשתתפים מחוץ לאולם בית המשפט. כולנו כאן מאוד מחויבים להליך, אבל אין מי שמחויב לו כמו רותי. ואף שמספר פעמים לקחתי לידי את הנייד כדי להתקשר אליה, לספר לה מה קרה בלילה, להתוודות על החולשה שגרמה לכך שהכנסתי את רועי הביתה, לא עשיתי זאת. גם כאשר נפגשנו בישיבת הבוקר לא אמרתי דבר. אולי דווקא בגלל המחויבות שלה.

"כמה סיגריות אתה מעשן ביום עבודה?" אני מכריח את עצמי לשוב לדיון ולאותו טון מונוטוני. המפתח לשיקום שלהם הוא, בין היתר, לתת להם תחושה שאכפת לנו — ובראש ובראשונה לי, כמי שמייצג את המערכת. לא רק אני בוחן אותם, אלא הם בוחנים אותי ללא הרף. אולי מקווים בסתר שאכשל, שאוכיח להם שהם צודקים, שהידיעה שליוותה אותם כל חייהם — שהמערכת במקרה הטוב אדישה אליהם, ובמקרה הרע רוצה לדפוק אותם — נכונה. במסגרת בית המשפט הקהילתי אנחנו מבטיחים להם משהו אחר מההליך הפלילי שרובם מכירים. אנו מספרים להם שכאן היחס יהיה שונה, שהמטרה היא לעזור להם, לא רק לקבוע אשמה ועונש. אנשים שנרמסו כל החיים מתקשים לקבל את האפשרות שמשהו במה שהכירו ישתנה.

"מה זה חשוב?" הוא מתקרב אלי יותר מדי, ומזווית העין אני רואה את יאיר מהפרקליטות נדרך. בפעולתו האחרונה סיפר לי שבעת הלימודים עבד ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ. "כמה?" אני מחווה תנועת הרגעה כלפי יאיר. "שתיים־שלוש. הוא מדבר אלי כאילו הייתי..." יהודה ממשיך. "סיגריות או קופסאות?" אני שואל, למרות שאני יודע היטב את התשובה. "קופסאות. לפני יומיים הוא בא אלי פתאום...".

"זה הרבה סיגריות וגם הרבה זמן עבודה. חיים משלם לך על הזמן שלך. זה לא בסדר שאתה מעשן במקום לעבוד", אני מאמץ נימה נוזפנית. "ועדיין, יש לבן אדם זכויות..." הוא מתעקש. "גם לחיים יש זכויות, ואחת מהן היא שתעבוד בזמן שמשלמים לך לעבוד", הנימה שלי פסקנית עכשיו. "אתה לא מבין, השופט..." הוא ממשיך להתווכח, אבל הטון שלו תוקפני פחות. "אולי תנסה לדבר איתו על זמנים קבועים שתוכל לצאת לעשן?" אני זונח את הנימה הקשוחה שלי. מכה ולטיפה, לטיפה ומכה. יהודה שותק.

"ניסית לדבר איתו? תבוא אליו לפני או אחרי העבודה ותבקש לדבר. תגיע איתו להסכמה כמה סיגריות אתה מעשן ומתי. ככה הוא ידע מתי אתה יוצא להפסקה ויכבד את זה. ניסית לעשות את זה?" הוא ממשיך לשתוק, ואני שוב מביט במסך הנייד. המילים של רועי מאתמול בלילה, "בסוף זה יסתיים ברצח", ממשיכות להדהד בראשי. "אני חושבת שאתה צריך לדבר איתו כמו שכבוד השופט הציע", יעל הסנגורית מחזקת את דברי ורגע אחר כך מהדהד אותה גם יאיר, הפרקליט. לרגע הם מחליפים ביניהם מבט ואני שוב מזכיר לעצמי שאני צריך לדבר איתם על מה שקורה ביניהם. "אין עם מי לדבר", יהודה מתעקש, אבל משהו בקול שלו פחות נחרץ.

"תנסה", רותי מבקשת בקול רך. הנוקשות שהיתה בפניה כשהחל הדיון מתחלפת בבת אחת בהבעה רכה. כמו תמיד, היכולת שלה לשנות הבעות, למלא תפקידים שונים, מנוגדים זה לזה, מפעימה אותי. בעבר עבדה כקצינת מבחן בהליכים הרגילים. "נמאס לי לראות איך המערכת דורסת נאשמים. באיזו קלות מגישים כתבי אישום, באיזו קלות מרשיעים. הייתי בורג במכונה הזאת. כאן אני מרגישה שאני עושה משהו", אמרה לי בפגישה הראשונה שלנו.

"אם לא תצליח", היא אומרת ומתקרבת ליהודה, "אני אדבר עם חיים. אבל תבטיח לי שקודם תנסה אתה". יהודה שותק. הבדלי הגובה ביניהם ניכרים. הוא נמוך מאוד והיא גבוהה. מאוד. היא יודעת להשתמש בממדים שלה כדי להפחיד את המשתתפים אבל גם כדי לתת להם תחושה שיש מישהו גדול ששומר עליהם. אמא ענקית שכזו. "אז מה אתה אומר, יהודה?" אני שואל ושם לב פתאום לנייד שלי שהתעורר לחיים. שיחה ממספר חסוי. יהודה שותק. "מה אתה אומר?" אני חוזר על השאלה ורואה באכזבה איך מסך הנייד כבה. "אני יכול לנסות לדבר איתו", הוא מהסס.

יש ליהודה עוד חצי שנה עד לסיום המסלול. למרות איך שזה נראה, אני מזכיר לעצמי איך הוא היה בהתחלה. כשהגיע לכאן הוא בקושי רצה לדבר, וכשדיבר צעק עד כדי כך שהיה נראה לי שעוד רגע יתקוף אותי. כמו אצל כולם, היו פעמים שחשבתי שחבל על הזמן, שאיאלץ להחזיר אותו להליך הפלילי הרגיל, אבל למרות הנפילות הוא עדיין נאבק ולכן אני נאבק איתו.

ליעד שהם (צילום: אלי דסה)ליעד שהם (צילום: אלי דסה)

"מתי תדבר איתו?" אני לוחץ. כבר למדתי כאן לא לסמוך על הבטחות שאינן קצובות בזמן. "בהמשך השבוע..." הוא מתחמק. "מחר", אני קובע, "אתה תדבר איתו מחר". כמו הורים לילדים, אמר לי דוד, הנשיא, כשמינה אותי לתפקיד, ואז נבהל מההשוואה ואמר, "אתה מבין למה אני מתכוון".
יהודה מהנהן. הנייד שוב מצלצל. שוב מספר חסוי. "אחרי שאתה מדבר איתו מחר אתה מתקשר אלי ומדווח לי", רותי מתערבת.

"ובעוד שבוע, כשאתה מגיע לכאן, אתה תספר גם לי איך היה", אני ממשיך אותה באופן טבעי. הדיונים של רוב המשתתפים בבית המשפט הם שבועִיים ונמשכים לרוב כשנה וחצי. "בסדר..." הוא מושך בכתפיים. "לא מספיק 'בסדר'", אני חוזר לנימה הנוזפת, כאילו היה בן עשר ולא בן גילי, "זו אינה בקשה. זו החלטה שלי כשופט במסגרת התוכנית שלך. אתה מבין?" "אני מבין, השופט, מחר אני מדבר איתו", הוא מאשר.

"במחשבה שנייה, הדיון הבא לא יהיה בשבוע הבא, אלא בעוד יומיים. אני רוצה לשמוע מה היה בשיחה", אני מורה לקלדנית. רותי, יעל ויאיר נותנים בי מבט מופתע. לא כך סיכמנו. לא נורא. קביעת הדיון בעוד זמן קצר לא תיתן ליהודה הזדמנות להתחמק. ההחלטה הסופית היא תמיד שלי. יהודה נראה קצת מאוכזב.

"יהיה בסדר, יהודה, אני בטוח שאם תדבר איתו ותגיע איתו להסכם, הכול יסתדר, אתה תראה. אני בטוח בזה", אני מציע לו לטיפה. "תודה, השופט", הוא אומר ובפעם הראשונה מאז החל הדיון הוא מחייך אלי. אני מחזיר לו חיוך.

"יהיה בסדר, יהודה", רותי אומרת ויעל ויאיר חוזרים אחריה. אני שוב מביט בנייד, ושוב מתאכזב לגלות שלא התקבלה הודעה מרועי. 

הרומן “עד מפתח” ראה אור בהוצאת כנרת