קרינה סיינז בורגו, “הבת של הספרדייה", מספרדית: אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה-דביר, 192 עמ'

ברוכים הבאים לוונצואלה - “זו לא מדינה, זו מטחנת בשר" - ולקראקס בירתה, “עיר שאפילו פרחיה טורפים", המקום שבו “הג'וקים שוקלים חצי קילו", שסובל ממחסור בנייר טואלט ומאינפלציה של מיליון אחוז, כשחיי אדם הם המצרך הכי זול שיש. רוב הסיכויים שזה לא יהיה יעד החופשה הבא שלכם. לא אחרי קריאה בספר הביכורים עוכר השלווה של העיתונאית ילידת קראקס (1982) הגולה במדריד, קרינה סיינז בורגו. זה לא שיש כל כך הרבה שלווה להעכיר, בהתחשב במצב העולם כרגע, ובכל זאת, בורגו מספקת הצצה מזעזעת אל החיים תחת משטר שהאופל שלו מסנוור, ובשבוע שבו צוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הדהודיה מטרידים במיוחד.

“אם מישהו שייך למקום שבו קבורים מתיו", מהרהרת אדלאידה, שהתייתמה זה עתה מאמה, “מה יהיה מקומי שלי? את המתים אפשר לקבור כשיש שלווה וצדק. לנו לא היה לא את זה ולא את זה. משום כך לא הגעתי למנוחה ולנחלה, לא כל שכן למחילה". כמה יפה כותבת בורגו מפי אדלאידה על אמה והקשר איתה: “אמא שלי הייתה פאקיר. אישה צנועה שלא בכתה אף פעם, ובחיבוקיה הייתה בוראת גן עדן של שתינו, רחם שני בריח ניקוטין וקרם לחות".

אדלאידה חושבת על כך ש"בתוך זמן קצר יפתח גנב את הקבר של אמי כדי לגנוב לה את המשקפיים או את הנעליים או את העצמות, שבימים של הפיכת הכישוף לדת הלאומית ערכם הלך והאמיר. מדינה בלי שיניים שוחטת תרנגולות". ואז היא מסכמת כלאחר יד כמעט, “לא רציתי למות, כבר הייתי מתה".  

"הביוב טיפס ועלה הרבה מעבר לראשינו", מבטאת אדלאידה את רחשי לבו של מה שנהוג לכנות הרוב הדומם. והתחושה הכללית היא ש"אין תחתית. לעולם לא נגיע לקרקעית האסון הזה". “החיים הפכו ליציאה לציד"; “כרתו אותנו כמו עצים. הרגו אותנו כמו כלבים", היא מתארת ביובש, ואחר כך מספרת על השוק השחור, שבו הכל עולה פי שלושה, כולל תחבושות היגייניות. “אפילו לדמם עלה לי כסף".

מצד שני, לא הכל עולה כסף. אדלאידה אומרת על זירת מלחמות השוורים במדריד: “מקום שנהרגו בו שוורים וגברים: הפולחן שהכרתי מעירי נחגג כאן בתיאטרליות אופראית. לקנות כרטיס כדי לצפות במוות. כמה מוזר, אצלי זה היה בחינם". נשים זרות ומאוד לא נחמדות משתלטות פתאום על דירתה של אדלאידה ומחריבות אותה. היא שומעת הכל מהדירה הסמוכה ומחשש לחייה לא יכולה להשמיע קול. אפילו את זכות הזעקה לקחו ממנה.

בורגו מיטיבה להסביר קונפליקט פרדוקסלי של אזרחים אבודים במדינה שאיבדה את דרכה ואת צלמה המוסרי: “סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל הייתה גם היא בגידה. בני המהפכה הצליחו להרחיק לכת. להפריד בינינו משני צידי הקו. זה שיש לו וזה שלא. זה שנוסע וזה שנשאר. זה שנותן אמון וזה שחושד. הם הגבירו את האשמה והפכו אותה לעוד קו הפרדה, בחברה שלא חסרו בה כאלה. חיי לא היו טובים, אבל ידעתי היטב שתמיד יכול להיות יותר גרוע. העובדה שלא הייתי בשורת הנידונים למוות גזרה עליי להחריש למען ההגינות".

עטיפת הספר (צילום: יח''צ)עטיפת הספר (צילום: יח''צ)

בורגו מצליחה להימנע מקלישאות גם כשהיא תוקפת אותן חזיתית. ראו איך היא מחדדת את המוטיב של אשמת השורד, בלי לחטוא בחזרתיות: “לחיות, נס שעדיין איני מבינה ושנושך בשיני אשמה. הישרדות היא חלק מהאימה שדבקה בנמלטים. טפיל שמנסה לפגוע בנו על אף בריאותנו, כדי שנדע שאחרים היו ראויים מאיתנו להמשיך לחיות". אבל ברגע האמת, “הבנתי ממה עשויות פרידות מסוימות. שלי מחופן חרא וקרביים, קו חוף תשוש, מדינה שלא יכולתי להזיל עליה אפילו דמעה".

הפתרון, הצוהר אל הגאולה, עשוי להיות דרכון ספרדי (נשמע מוכר?). ובצעד נועז שרק חסרי התקווה יכולים להרשות לעצמם, אדלאידה גונבת את זהותה של השכנה הספרדייה שמתה בנסיבות טבעיות ושעוד בחייה, “מוקפת בחוטי התיל של אפרוריותה", שכחה ממנה אדלאידה “כאילו הייתה מנורה שרופה". בקונסוליה הספרדית היא חשה את “מזלם הטוב של המיואשים", ויודעת שחובתה היא לשרוד בכל מחיר. לפחות אחד המחירים - האופן שבו היא נפטרת מגופת השכנה - כמעט בלתי נתפס באכזריותו, או ליתר דיוק בקלות הבלתי נסבלת של אכזריותו. אבל בגיהינום הכל הולך והכל לגיטימי כנראה; אדלאידה אגב מספרת על אחת מחברותיה: “הגיהינומים שלנו היו מסונכרנים", משפט שמדגים את סגנונה החד והמיוחד של בורגו, ושבחים מגיעים למתרגמת אביגיל בורשטיין.  

“זה כמו למכור חרדה על פי משקל", כותבת בורגו בהקשר כלשהו, וייתכן שבמילים האלו טמונה גם חולשתו המסוימת של הרומן, שסובל לרגעים מתסמונת העוצמה המוגזמת. הוא הולם בנו שוב ושוב בדימויים עזים ובתמונות אימה, עד שהאפקטיביות של הדברים נשחקת ונפגמת. “תהיתי כיצד לנהוג במהלך הגאוני שלי, כאילו היה רימון", מהרהרת אדלאידה באחת הסיטואציות, וקשה שלא להרגיש שגם המהלכים הסיפוריים של בורגו מחושבים ומתוכנתים מדי לפעמים. ואסור לשכוח שבעולם רב־ערוצי, שבו הסינון והעריכה של חדשות קשות מצטמצמים מיום ליום, אנחנו מלכתחילה פחות נוחים להזדעזע, וגם לא צריכים לקנות כרטיס כדי לצפות במוות, שמציע ללא הפסקה שפע מופעים בחינם.

ובכל זאת, מתברר שיש ביקוש לחרדה שבורגו מוכרת, וזכויות התרגום של הספר נמכרו ל־26 מדינות עוד לפני צאתו לאור. כישרונה הסיפורי בכל מקרה אינו מוטל בספק, והוא מעורר ציפייה אמיתית לספריה הבאים.