סער ורדי, “פתאום נועם", כנרת זמורה־דביר, 240 עמ׳

יש גליץ׳ במטריקס, אומרת אחת הדמויות ברומן הביכורים של סער ורדי, ובכוונתה לתקן אותו ויהי מה. מחשש קלקלנים אסור לגלות מי הדמות הזו, אבל מותר לדווח שהיא היחידה שיכולה לפתור לגיבור הספר, מיכאל, את הבעיה הגדולה שמופיעה לפתע פתאום בחייו וממאנת לעזוב.

מיכאל הוא איש תוכנה אולטרה סחי בחברת הייטק על סף אקזיט, בסוף שנות ה־30 לחייו, נשוי באושר ואב לשתי בנות, נוסע בהונדה סיוויק מודל 2019 אבל גר כנראה באחת מערי השינה הגנריות שיכולות להיקרא נווה מאזדה, יושב בארומה ובלנדוור ויודע שהמשבר הכי עמוק שיחווה בעתיד הקרוב הוא אי־הכללתה של בתו המתבגרת בקבוצת וואטסאפ של בנות מהכיתה שלה. ואז, ביום חורפי אחד, הוא מגלה שיש לו גם בן זקונים, כמעט בן שנתיים, הלא הוא נועם. נועם שמפורר במבה בשערו של מיכאל, דורש חיבוקים והופך את חדרי הבית וחדרי הלב. נועם שאי אפשר שלא להתאהב בו מיד, ועדיין אין למיכאל מושג מי הוא ומהיכן צץ.

גם התמונות בטלפון הנייד, שמיכאל לא זוכר שצילם אי־פעם, מאשרות שנועם חי וקיים ואינו רק יציר דמיונו; כל הסובבים אותו מכירים את נועם ומתייחסים אליו כאל דבר מובן מאליו, ורק מיכאל רואה בו ישות זרה, שאינה קשורה לחייו. הוא ואשתו ניסו ללא הצלחה להביא לעולם ילד שלישי והרימו ידיים. הם השלימו עם האפשרות שלא יהיה להם עוד ילד, ושלא יהיו חלק מהקלישאה הסחית שמיכאל מגדיר כ"האידיאל הישראלי של משפחה שמורכבת מאבא, אימא ושלושה ילדים", או “סתם הרצון לשכפל פעם אחת אחרונה ודי את ההצלחה הגנטית המוכחת שכבר הייתה לנו עם שתי הבנות הגדולות", ופתאום - נועם.

סער ורדי (צילום: שלומי מזרחי)סער ורדי (צילום: שלומי מזרחי)

אולי מיכאל השתגע? אולי זו דמנציה? אולי היקום מארגן לו מתיחה אכזרית? אולי זה רק חלום רע, ובעצם לא כל כך רע - נועם כאמור מוסיף בלגן וגורע שעות שינה, אבל מפצה על הכל בקסם התינוקי החד־פעמי שלו. רופא המשפחה, שמיכאל נועץ בו במבוכה עצומה, שולח אותו לאבחון נוירולוגי, אבל מיכאל משתמט מהבדיקה ומנסה להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. עד שהדמות הנוספת שאסור לחשוף את סודה מופיעה, תובעת טיפול דחוף בגליץ' הזה במטריקס, והכאוס משתולל.

הרעיון מצוין, הבסיס מותח (והפתרון צפוי אבל מנחם), והוא נעזר בכתיבה “מתוקה" אבל טובת לב וזוכה לפיתוח קולנועי מוצלח, כולל מרדף מכוניות אחד, בערך, והרבה רעמים וברקים פיזיים (ימי הצילום יצטרכו להתנהל סביב חלון החורף הישראלי המצומצם במיוחד). חבל רק שהדמויות שמובילות את העסק כל כך חיוורות. מיכאל מדבר בגוף ראשון, אבל עד סוף הספר קשה לדעת מיהו באמת, ונראה שאין לו יותר משני ממדים במקרה הטוב. אשתו מורן היא פוסטר מהלך של רעיה עובדת ללא תכונות יוצאות דופן, או ללא תכונות בכלל, והילדים הם ילדים. האחת מתבגרת עם מניירות של מתבגרות, השנייה בת 5 וחצי עם חן של בנות 5 וחצי, ונועם הוא תינוק חמוד כמו כל התינוקות. הדמות הסודית גם היא מאופיינת ומתקיימת רק לפי הסוד שלה, משרתת תכלית סיפורית ותו לא. המצחיק הוא שגם חדי־הקרן של ה"הייטקס" הם גנריים וקלישאיים, ובעצם זה לא ממש משנה אם יהיה או לא יהיה אקזיט. הכל גוונים של אפור, במובן הנושן והטרום נועז.  

אם היו לספר שיניים, הוא היה יכול לתפקד כסאטירה נושכת על הסגידה הישראלית לילודה ועל שיגעון הפריון המקומי, כשאנשים אינם חשים שלמים בלי שלושה ילדים לפחות - ומגלים על בשרם שהגשמת החלום רחוקה מלהיות תענוג. אולי “פתאום נועם", בדרכו, הוא בכל זאת סוג של פרודיה על משפחות האמא־אבא־במבה והבורגנות הישראלית הרדודה והמשוכפלת, בהשאלה מדברי המספר.

כולם מזמינים אותו כריך באותה רשת - כשמיכאל ומורן רוצים “להתפרע", הם הולכים למסעדת סטייקים שאולי אינה חלק מרשת, אבל גם שם המלצר לוחץ מדי, כמו בלנדוור; נראה שוורדי לא משתגע על מלצרים - וכולם גם קונים אותם חיתולים, תקועים באותם פקקים ונופשים באותם צימרים באותם אתרים ולכולם יש ילדים כמעט זהים, שנושאים אותם שמות (עידו, תמר, מאיה, דניאלה, נועם). העובדה שקשה להבדיל בין הילדים כמעט פוגעת בממד הרגשי של הספר, שבו הופעה פתאומית (והיעלמות פתאומית) של דמות מתחת לגיל שנתיים אמורה לכווץ ולמעוך את הלב, אבל למרבה המזל, האפקט מושג איכשהו, והדמעות זולגות מעצמן. דמעות ומרדפי מכוניות - כבר מתכון להצלחה אפשרית בנטפליקס.

מיכאל נדרש להפיק מצגת משכנעת למשקיעים פוטנציאליים מאיטליה. ורדי מצדו, בספרו הראשון, בונה מצגת מדויקת של חיים ישראליים מסוימים מאוד. חיים שכמותם משתקפים בתוכניות כמו “תוכנית חיסכון" בערוץ 12 עתיר הרייטינג; של קניות בסופרמרקט בצל עליות המחירים (מיכאל מתלונן על מחירי השוקולד, הבננות והתותים למשל, אבל החיים שלו תותים בסך הכל), של פיזור ואיסוף ילדים ב"מסגרות" (פעם המטפלת היא לוסיאנה הארגנטינאית ופעם טובה ילידת הארץ) ושל ציפיות הולכות ומתנמכות מהעולם שמסביב. כולם רוצים להגיע הביתה בשלום, לעשות אמבטיה לילדים ולקרוס מול הטלוויזיה ברבע לעשר.

לשלם את המשכנתה בזמן ולקוות שלא יהיה יותר גרוע. כל השאר - בונוס. יש בזה משהו קצת עצוב, אבל גם יופי. על זעזועים דרמטיים כותבים ספרים, אבל את השגרה הבנאלית פשוט חיים, והיא תישאר כאן גם אחרי שהגליץ' במטריקס יתוקן, וזו לא בשורה כל כך רעה. 