יש לי עוד הרבה תוכניות לשמונה השנים הבאות, עד גיל 100”, אומר הסופר, המשורר, הפזמונאי, התסריטאי והמחזאי ישראל ויסלר (“פוצ’ו”), שהוציא לאור בימים אלה את ספר הילדים “הצעצועים של הרוח” (הוצאת דיאלוג). “הספר החדש פתח לי את מגירות התיאבון לכתוב עוד סיפורים ושירים, והיד עוד נטויה”.
בעטיין של נסיבות טרגיות, לקח פוצ'ו פסק זמן של מספר שנים מכתיבה: בשנת 2013 נפטר בנו אורי, בגיל 46, מסרטן הריאה. “מלבד העובדה שהוא היה הבן שלי, הוא היה גם המאייר של ספריי”, אומר פוצ'ו. “אחרי שהמאיירת הראשונה של ספריי, אראלה, נפטרה, הוא תפס את הפיקוד, ועם פטירתו לא מצאתי מישהו אמיץ מספיק לעבוד איתי ולאייר את ספריי, עד שבתי מצאה את מאיירת הספר הנוכחי, אלית אבני־שרון, שעשתה עבודה נהדרת”.
פוצ’ו, 92, נולד וגדל בתל אביב בימי המנדט הבריטי והחל לפרסם את כתביו בסוף שנות ה־40. הוא מהראשונים שכתבו על דור הפלמ”ח בצורה ריאליסטית השזורה בחוויותיו שלו. לכינוי “פוצ’ו” זכה עוד בילדותו. “כשהייתי קטן, לא יכולתי להגות את האות ס’ כמו שצריך, ובמקום זה הייתי אומר צ’”, הוא מספר. “יום אחד שיחקנו תופסת בחצר והילדים אהבו לתפוס אותי כי הייתי הילד הכי קטן. כשרציתי הפסקה, במקום לצעוק פוס, יצא לי פוצ’, אז התחילו לקרוא לי פוצ’, ובהמשך זה הפך לפוצ’ו”.
בגיל 18, לקראת סוף לימודיו בגימנסיה הרצליה, פרצה מלחמת השחרור והוא, יחד עם כל מחזורו, גויס לפלמ”ח. “היה לי מזל מיוחד כי כשפרצה המלחמה קיצרו לנו את שנת הלימודים בחודשיים, ומיד יצאתי למלחמה”, הוא משחזר. “התגייסתי לפלמ”ח ושירתי בגדוד הראשון של חטיבת יפתח. השתתפנו בין השאר בקרבות בעמק הירדן ובנגב והיינו חלק ממבצע כיבוש באר שבע”.
מסתבר שזה לא היה כל כך בלב, וכולם שמעו, ואחרי כמה דקות החבר’ה אמרו לי: ‘פוצ’ו, הבטחת לירות כדור באוויר, נראה אותך’. באמצע הנאום הכנסתי כדור למחסנית ויריתי באוויר. בנטוב התכופף לרגע כי חשב שזו התקפה, אבל כשהבין שזו לא מלחמה, הוא הפנים את הרמז ובתוך כרבע שעה גמר את הנאום. אני החייל היחיד שהפסיק נאום של שר בממשלה בעזרת כדור באוויר”.
בטרם פרצה מלחמת השחרור, ולאורכה, כתב פוצ’ו את ספרו הראשון, “חבורה שכזאת”, שתיאר בצורה הומוריסטית ושנונה את הווי לוחמי הפלמ”ח. בהיותו בן 20 ניסה לעניין הוצאות לאור בספר, אך נענה בשלילה. “בהתחלה אמרו לי שאני צעיר מדי בשביל להיות סופר”, הוא מספר. “כעבור חמש שנים, כשכבר הייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, שלחתי את הספר להוצאת הספרים ‘מסדה’ שערכה אז תחרות בין סופרים אנונימיים. הסיפור שלי זכה בפרס, ו’מסדה’ הסכימה להדפיס אותו”. הספר יצא לאור בשנת 1957, הפך לרב מכר ועובד לסרט מצליח.
ספרו “אולי תרדו שם”, עובד גם הוא לסרט בבימויו, שיצא לאקרנים בשנת 1964 בכיכובם של אריק איינשטיין, אורי זוהר, פופיק ארנון ועוד. “אחרי שלא הייתה לי שליטה על בימוי ‘חבורה שכזאת’, בער בי ליצור סרט כמו שאני מבין. כדי לממן את הסרט, מכרתי את הדירה שאבי נתן לי אחרי החתונה”, הוא מספר. “למרות שהסרט הפך לפופולרי הוא לא היה רווחי מדי ונגמר לי כל הכסף, אז נאלצתי למצוא עבודה רצינית ועבדתי במשך 15 שנה במפעל לייצור פלסטיק”.
לצד היותו אחד מסופרי הילדים הראשונים והמשפיעים בישראל בשנות ה־50, ה־60 וה־70, פוצ’ו, שכתב למעלה מ־40 ספרים, עבד למחייתו כמורה לטבע בבית ספר בכפר גלים, כקצין תרבות באונייה של “צים”, כרכז תרבות בקיבוץ חניתה וכאמור כמנהל במפעל למוצרי פלסטיק. “בשנים ההן לא הייתה פרנסה מכתיבה, וכדי לפרנס את משפחתי הייתי צריך לעבוד בעבודות שונות”, הוא מספר. “ההבדל הוא שאז לא היה הפסד כלכלי בלהוציא ספר, והיום אתה זה שצריך לשלם על הספר כדי לשכנע את המו”ל להוציא לך את הספר לאור”.
בשנות ה־70 הוא החל גם לכתוב תסריטים לטלוויזיה, בין היתר לתוכנית הילדים המיתולוגית “טלפלא”, ששודרה בשנים 1975־1979 וכבשה את ילדי ישראל. “אסתר סופר, שהייתה אחראית על מדור הילדים בטלוויזיה, רצתה ליצור גרסה עברית לתוכנית הילדים בערבית ‘סמי וסוסו’ שזכתה להצלחה, ובגלל שלא היה תקציב, היא ביקשה מאיתנו לכתוב תסריט רק לשחקן אחד שיספר סיפור קצר, ישמיע שירים וימסור קטעי קישור”, הוא מספר.
“יוסי עצמון, שהיה התפאורן, הציע להכניס בובת כפפה בצורת גרב כדי לחסוך עלויות של מפעיל בובות על חוט, וזה מה שהפך את זה לסיפור הצלחה. מצחיק היום לראות את זה. זה היה בשחור לבן, ולצערי כבר לא מראים את התוכניות האלה בטלוויזיה”. לאורך שנות ה־70 וה־80 הוא כתב למעלה מ־100 תסריטים לתוכניות כמו “זהו זה!”, “הופה היי” ו”שניים בראש אחד”. ממרום שנותיו יש לו ביקורת על השינויים שחלו בטלוויזיה מאז. “יש לי קצת בעיות עם התוכניות של המבוגרים, כי בתור תוכניות שאמורות להצחיק הן לא מצחיקות אותי”, הוא מודה. “זה כבר לא ההומור של ‘קרובים קרובים’. אבל אלה החיים, אני לא פרשן ולא מומחה, ויש דבר שנקרא רייטינג, והוא לצערנו מה שקובע”.