ג׳קלין מוריארטי, “שיעורים בתעופה", מאנגלית: תומר בן אהרון, הוצאת הכורסא ומודן, 452 עמ׳

עצרתי בשער וחשבתי: תהיי בתוך החיים! זאת הייתה מחשבה טובה. הרבה יותר טוב להיות בתוך החיים שלך ולא מחוץ להם".

תכירו את אביגיל סורנסן. עורכת דין לשעבר (ליתר דיוק, “העמדתי פנים שאני עורכת דין"), כוססת ציפורניים, הבעלים של “קפה האושר" בסידני בהווה, אם לאוסקר הפעוט (שלומד להגיד “להיזכר" במקום “להזדכר" וזה מעציב אותה משום מה; שבחים למתרגם תומר בן אהרון). אחות של רוברט, שמוגדר “נעדר ארוך טווח" ומאז נעלם לפני 20 שנה לא נודעו עקבותיו (“ממשיכים עם החיים, אבל החיים לא זזים"). לומדת לעוף. מה ששמעתם. תכף נחזור לזה.

כמה מילים על אושר ועל “קפה האושר". התפריט מעוצב במיוחד כדי לגרום אושר ללקוחות, אבל מה לעשות ש"לא כל המאכלים שמגבירים את ייצור הסרוטונין הם טעימים במיוחד"? בדיוק כשם ש"תמונות של פריז בערפל עלולות להזכיר לכם שנסעתם לשם בקיץ 2002 (לדוגמה), החלקתם על מרצפת עגלגלה ברחוב, שברתם את היד ואז גיליתם שבן הזוג שלכם, שהבטיח לדאוג לביטוח נסיעות, לא דאג לזה". כלומר, תמיד תהיה לכם פריז, אבל אולי לא פריז של הסרטים והשקופיות והפנטזיות, אלא פריז של הרגע המסוים שבו הייתם בה. ובכלל, מהו אושר? כל מה שצריך לדעת הוא שיופי הוא אמת, כתב המשורר ג׳ון קיטס (ומת בגיל 25), ולמעשה שאל (לפי מוריארטי) האם יש אושר באמת, או שמא רק יופי? ואז אביגיל שלנו מהרהרת בקול: “אולי האמת היא לא יופי. אולי יש יופי בחוסר הבהירות. זה סוג של דמיון, חוסר בהירות. הוא כן אמת. חצי אמת היא כן אמת. כל עוד יש מסתורין, יש אפשרות. דמיון הוא יופי הוא אמת".

הרומן הראשון למבוגרים של מוריארטי האוסטרלית (ספר ילדים שלה יצא לאור בעברית בהוצאת הכורסא ועונה לשם המקסים “ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב־בזלת") שופע יופי ואמת, ובעיקר בחינה מבודחת אבל עמוקה של כל המדריכים לחיים שמציפים את העולם, תעשיית ספרי העזרה העצמית. “הם נישאים על רוח הזמן. הם עצמם רוח הזמן. את לומדת את העגה, את קוראת את המאמרים, החברים שלך הולכים לקורסים ומתארים אותם במבוכת מה על ההמרה שהם חוו, או שהם מקשקשים בלי שום מבוכה". 

''שיעורים בתעופה'', ג'קלין מוריארטי (צילום: יח''צ)''שיעורים בתעופה'', ג'קלין מוריארטי (צילום: יח''צ)

דניאל עוז הביע בספרו “אוסף צדפים" בוז מוחלט לספרי העזרה העצמית שמהם ניזונה לדבריו אחותו גליה. מוריארטי יודעת ללגלג על הסוגה (תובנות של אביגיל מ"הנבואה השמימית" למשל: “היי שקטה, היי חולמנית. קחי אנרגיה מהיקום והגישי אותה לצמחים הגדלים בשולי המדרכה"); אבל היא לא מזלזלת בה לרגע. אביגיל מתוודה ומסכמת ברגע של הארה: “לרגע נדמה לי שהבנתי: אפשר להפנות שאלות אל היקום או אל אלוהים או אל ספרי משפטים, אפשר לנסות חדרי כושר וקניונים, נומרולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה, כשפים, טנטרה, טנגו, אקזוטיקה, ארוטיקה, פסיכותרפיה, דת, מימרות שהודפסו על סטיקרים והודבקו לנרות ריחניים, פייסבוק, טלוויזיה, מרכזים לרווחה רוחנית, כדורגל, מבחני אישיות - אפשר לנסות את כל הדברים האלה, אבל בסופו של דבר הכל תלוי במה שאת עושה עם הפחדים והתקוות (...) ובינתיים, מה שלא תעשי, הנה בא העתיד, רועם לעברך".

מוריארטי כותבת נפלא גם על אהבה וסקס, ויש לה (באמצעות אביגיל) תזה מעניינת על ספרים בנושא: “ברור שאם נשים כותבות על אהבה, זה נחשב ‘צ׳יק ליט׳, או לכל היותר ‘דרמה משפחתית׳. לעומת זאת, רומנים על אהבה שגברים כותבים הם פשוט רומנים, ולפעמים יצירות מופת. כי האהבה שלהם מתממשת במהלך מסע הלום סמים וחוצה מרחבים, או בזמן שהם בוגדים בנשותיהם בעקבות משבר קיומי פראי. בכל אופן, אף אחד מהסרטים או הספרים לא עזר לי. הדמויות האלה פשוט המשיכו בחייהן. ברומנים האיכותיים הן תמיד גמרו בסוף לבד, לכאורה כי אהבה היא מושג זול או נשי. ובספרים שגברים כתבו, מערכות היחסים היו תמיד שבורות מהיסוד".

יש בספר הזה אוצרות קטנים של כתיבה, שמתכתבים עם האופן שבו אביגיל מתארת את ביתה. הבית שבו גדל כזכור אוסקר הזאטוט שובה הלב (כמה אהבתי את התקף הזעם שלו בגן החיות, כשדרש גלידה וקיבל גלידה, אבל זרק אותה מיד לרצפה בטענה ש"הגלידה לא נכונה!"). “יש מטבעות זהב קטנטנים בחריצים שבין הקורות ברצפה שלי... שנשפכו מספינת הפיראטים של אוסקר. ויש כוכבים זוהרים בחושך שתקועים במוך על המסנן במייבש שלי. וביצי דרקון בכיור במטבח". ולפעמים, ברגעי געגועים עזים לאחיה הנעדר, אביגיל מרגישה “כמו מגש של קוביות קרח שמישהו מעקם, והקרח מתפזר בכיור, והכיור הוא גם הלב שלי".

וכך היא מתארת את הדבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, ולא פחות נורא לחיות איתו: “תקווה היא כמו בועת סבון ענקית שאת מתגלגלת בה מחויכת, אבל בינתיים האוויר יוצא ממנה לאט ובאכזריות עד שבסופו של דבר את נשארת עם חומר דביק שעוטף את בשרך". “מוזר!", תוהה אביגיל, “זה כל כך מוזר, המעטפת הדקיקה של החיים. את מתנועעת בתוכה, ואז האימה שורפת בה חור". וכמה יפה מוריארטי ממיינת סוגים שונים של דממה, מ"דממה יחפה" של בת השכנים שסוחבת שקית אשפה אל הפח, לבושה בשמלה לבנה, עבור ב"דממה מהתנור, מהעוגה הנשרפת לאטה. דממה מהשעון המעורר ששכחת לכוון" וכלה במסקנה: “יש משהו זחוח בדממה, או משהו עצוב וחיוור ועגמומי, יש בה משהו עצל. משהו בלתי ניתן לפיוס, כמו במוות. אבל הדממה הזאת היא אפשרות קיומו של רעש. המוות מחריש אוזניים, רועם מהיעדר. עם הזמן הוא נעשה שקט יותר". ונדמה שרק אצל מוריארטי אפשר למצוא משפט כמו “הוסיפי חופן נמלים לדבש" מבלי שיישמע לא הגיוני, או לחלופין את המילה “פלוצליך" (פתאום בגרמנית). למה לא.

הרומן הזה עשיר גם בקישורים ורפרורים רב־תרבותיים, שהזכירו לי את אייריס מרדוק במיטבה, כמו למשל בספרה “הנסיך השחור". אפשר לפגוש כאן את מאט דיימון לצד סארטר, שייקספיר, סטופארד, אפלטון (שמה שמעניין את אביגיל בחיבורו “המשתה" הוא “התרופות לשיהוקים") וגם סוקרטס, שכנראה היה טיפוס “בלתי נסבל" ואפילו צ׳רצ׳יל, שכינה תקופות דיכאון בשם “כלבים שחורים", אבל לדעתה של אביגיל מדובר בפילים. הגודש הזה מאיים להפריע לפעמים, אבל האיום לא מתממש למרבה המזל. 

אז מה בעניין שיעורי התעופה? “אתם חושבים שהירח סובל ממחסור בברזל וזה ההסבר לגונו החיוור?". (כמעט) כל התשובות בגוף הספר. חפשו אותן ותתחילו לעוף.