השם "אל תספר לאחיך" נשמע כמו משהו שהרלן קובן היה ממציא או מאמץ. ברומן החדש והמעט מתעתע של מאיר שלו יש הרבה מתח, כמו אצל קובן אבל מסוג אחר, והוא דומה ומזכיר, לי לפחות, כמה יצירות אחרות, כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אדוארד אלבי ו"שועלים קטנים" של ליליאן הלמן (בסצינה קריטית אחת).
יש בו אזכור מתוק ל"אמיל והבלשים" והופעת אורח מקסימה של יהודה עמיחי כמעין מנטור רומנטי, ולרגעים מתעורר החשד שזה בכלל ספר של אשכול נבו, עם הקלילות הסחבקית שלו המנוקדת בפירורים של פיוט טבעי וגם מלאכותי, ויש פה אפילו גבר שנכנס לפרדס, כמו בספרו האחרון של נבו.
אבל שלו, הטנור הרביעי בקוורטט המוביל של סופרינו, לצד עוז־יהושע־גרוסמן, יודע בדיוק מה הוא עושה, ובסופו של דבר, "אל תספר לאחיך" דומה בעיקר לעצמו, ויש בו יותר ממה שנדמה ממבט ראשון. הגיבור שלו הוא גבר שיופיו נדיר במיוחד, כזה שכבר כעובר האיר את בטן אמו ושנשים מחפצנות בלי בושה כל חייו.
את הספר עצמו אי אפשר להאשים ביופי כזה, והוא רחוק מלהיות ספרו הטוב ביותר של שלו, ובכל זאת יש בו משהו מפתה ומספק, שובבי וטוב לב, לא יומרני ולא מתנשא על קוראיו, עם יציאות כמעט פושטקיות כמו "איזה בהמה שאתה", "את גדולה עליי", "הוודקות שאבא היה דופק" או "הזין שלי בררן והתחת שלי הומופוב", והמהדרין יקבלו גם זין עם "הבעה של ארנב" ואת "מגילת זכויות הזין".
ככה זה כשעל הדף מרצדים משפטים כמו "היינו שש כנפיים פרושות ובשר רועד אחד" או "תאי עצב בדקו מגעים, תאי זרע עצרו נשימה", תהיות כמו "מה פותח את תאי המפלצות שלה, מה מגמיר אותה" (ד"ש מסטלה המגמרת) וגם וידויים כמו "חרדתי מן הפח היקוש לי בבשרה" - שהוא, למען ההגינות, סוג של הצדעה לעברית הספרותית/תנ"כית של אמו של איתמר.
לעת זקנה, מסביר שלו, גברים חשים צורך בקשר חברי עמוק עם בני מינם. שלו מוצא את עצמו מן הסתם בשני האחים, ואפשר לשמוע את הסופר משוחח, מתווכח ונוזף בעצמו עם אמירות כמו "תפסיק בבקשה עם הסגנון הזה" או "מספיק עם ההופה הזה, זאת מילה מעצבנת" ואפילו "מאיפה אתה מביא את הניסוחים הרגישים המעצבנים האלה?"; איתמר בכלל נוטה להתעצבן בקלות (הוא לא סובל גם את המילה "מזדיין") ומרבה לדבר על סלידה ולפקפק בעצמו ("היפופוטם באגם הברבורים שכמוני", "מצחי הגבוה מטעה, כי הוא מרמז על שאר רוח שאין לי").
התרעות פיקוד העורף