אני קוראת הרבה בתנ"ך, וראיתי דבר מדהים שעמוס כתב בכתב ידו בעותק התנ"ך שאני קוראת. זה נוגע למכה העשירית, מכת בכורות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר". זאת אומרת, אדם ששבוי בבית הסוהר, גם הבכור שלו מת, ובסוף כתוב גם: "וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". זאת אומרת גם העגל הבכור של הפרה והטלה הבכור של הכבשה מתים. עמוס כתב שם בכתב ידו: "למה? למה? למה הבכור של הבהמה צריך למות? למה הבכור של האדם ששבוי בבית הסוהר צריך למות? למה? למה?". כשהוא כתב את זה הוא היה אדם די צעיר, הוא כתב את זה לעצמו, ואני ראיתי את זה בפעם הראשונה לא מזמן.

עמוס לא הצליח להבין את הרשע, את המעשה הרע שאין לו שום תכלית. יאגו שכנע את אותלו לרצוח את דסדמונה, ובכך הרס גם את החיים של אותלו. עמוס לא הבין מה יצא לו מזה. הוא לא קיבל כסף, הוא לא קיבל מעמד חברתי או קידום. זה היה רשע טהור. עמוס לימד הרבה את אותלו בשיעורים שלו.

הוא כל כך ניסה להבין את הרשע שהוא קרא את כל מה שכתבו על היטלר וסטאלין. פעם ביום הולדת של עמוס, פניה הביאה לו במתנה את הביוגרפיה האחרונה של היטלר. הוא היה מאושר עד השמיים, אז פניה אמרה: בשנה הבאה תקבל פוסטר.

עמוס לא הסכים להגיד "שואה", כי שואה לפי התנ"ך זה אסון טבע כמו רעידת אדמה, וזה לא היה אסון טבע, אלא מעשה ידי אדם. הוא דחה המילה "השמדה" כי השמדה היא חיסול רמשים. הוא גם לא הסכים שיטילו האחריות על הנאצים, כדי שהגרמנים לא יתנערו מאחריות ויגידו שנחטפו על ידי כת של מטורפים. הוא חשב שצריך להגיד את הדברים לאמיתם: רצח העם היהודי בידי הגרמנים. עמוס קיבל פרס של איגוד הסופרים הגרמני ביריד הספרים של פרנקפורט. עיתונאית צעירה קמה ושאלה אותו אם הוא חושב שהפלסטינים משלמים את המחיר על מה שקרה ליהודים פה באירופה. עמוס ענה מיד: את צודקת, אם הייתם מצליחים להרוג את כולנו, לא היתה לפלסטינים שום בעיה. חבל שעשיתם עבודה כל כך גרועה.

אני כמעט בטוחה שאין אצל עמוס דמויות מרושעות במובהק. הוא בעצמו לא היה מסוגל ליצור דמות כזו, כי הוא לא יכול היה להתחבר אליה. מאז שעמוס איננו, אנשים שמגיעים אלי מדברים איתי על טוב הלב שלו במקום לדבר על הכתיבה. סופר צעיר סיפר לי שהוא שלח לעמוס את כתב היד הראשון שלו, ועמוס, אפילו שכבר היה חולה, הקדיש לכתב היד הזה שעות, תיקן ושיפץ אותו, וגם עזר לו למצוא מו"ל, אפילו שבכלל לא הכיר אותו. זה תמיד היה ככה. במקום להקדיש את כל הזמן שלו לכתיבה, עמוס בחר לשבת ולקרוא כתבי יד כדי לעזור לזולת. הוא גם המליץ על סופרים צעירים בארצות אחרות, כדי לעזור להם למצוא מו"לים בעולם.

כריכת הספר ''עמוס שלי'' (צילום: יחצ)כריכת הספר ''עמוס שלי'' (צילום: יחצ)


אחרי שהוא גמר לכתוב ספר, עמוס אף פעם לא ישב בשקט, הוא חיכה כמה זמן והתחיל לכתוב ספר חדש. לדעתי, עמוס גם אף פעם לא חזר על עצמו, כל ספר היה משהו אחר לגמרי. הוא כל הזמן שפע רעיונות חדשים, ודעות חדשות, וסיפורים, וחוש הומור מדהים. הוא המציא דברים בן רגע.

עמוס נהג לומר לי שאני אוהבת דרמות, והוא מייצר דרמות, ולכן אנחנו מצליחים כזוג. פעם הוא קיבל שיחת טלפון מאיזה נשיא, או ראש ממשלה מהעולם, או אולי אפילו מהאפיפיור. הוא אמר: אני באמצע כתיבת ספר, אני לא הולך להיפגש עם האנשים האלה. אולי הם פנויים אבל אני לא אדם פנוי.
עמוס תמיד אמר שהוא מרים את המשפט בפינצטה כמו יהלום, מסתכל עליו מכל הכיוונים, ואז מלטש שיהיה בדיוק מה שרצה. עד אז הוא לא עוזב את המשפט. אם הוא היה עובד עם מתרגם, הוא היה אומר לו: "Be disloyal in order to be faithful". כלומר אם צריך אז לבגוד במילה כדי להיות נאמן לרוח הדברים.

השפה העברית היתה דבר קדוש בשבילו. בנסיעה שהיתה לנו לאיטליה, עם פניה, עלי והנכדים, היינו בקולוסאום. היו שם מדפים עם חוברות תיירות בהרבה שפות, ובין החוברות עמוס מצא את החוברת בשפה העברית, ופתאום היו לו דמעות בעיניים. דין קרא לנדב: בוא מהר, סבא בוכה! שאלנו אותו מה קרה, והוא אמר: אין לטינית! בשבילו זה אמר שאנחנו ניצחנו את הרומאים. אני חושבת שהוא היה התייר היחידי בכל העולם שחיפש ברומא מדריך לתיירים בלטינית.

עמוס ואני הגענו לבית החולים רמב"ם יום אחרי שדין ונדב נולדו. לקחתי את נדב על הידיים והתחלתי לשיר לו, וראו עליו, גם על הפנים שלו וגם בשפת הגוף, שהוא התרגש. עמוס אמר: עד לרגע הזה, נדב ידע אור וחושך, הוא ידע חום וקור, הוא ידע רעב ושובע, הוא ידע צמא ורוויה. אלו כל הדברים שתינוק בן יום יודע. ואז, ברגע אחד, נכנסה לו לתודעה אפשרות נוספת. הנה משהו שלא ידעתי עד עכשיו: מוזיקה.

זה לא לקח לעמוס יותר משניה אחת לנסח את מה שעבר על נדב. במשך עשרות השנים שהייתי עם עמוס ראיתי את היכולת הזאת בהמון הזדמנויות. הוא סיפר שכשכתב את "מיכאל שלי", הפעם הראשונה בחייו בה כתב על אשה מנקודת ראותה, היתה לו הרגשה שחנה מבקשת ממנו לתאר אותה ככה, או לתאר אותה אחרת. הוא כל הזמן אמר לה: את תשתקי, אני כותב אותך, את לא יכולה להגיד לי מה לעשות. היא אמרה: לא, אלה החיים שלי, אתה מתאר אותי ואני כן אגיד לך.

יש לו נובלה על זוג שהוא רצה שייפגשו בבית קפה, והוא מתחיל לכתוב ופתאום הוא רואה שהם נפגשים באיזו חורשה מחוץ לעיר. עמוס סיפר שאמר להם: סליחה, אפשר לדעת מה אתם עושים פה? אני התכוונתי שתישארו בבית הקפה. אז הם אמרו לו: אתה לא תגיד לנו איפה להיפגש, אנחנו החלטנו שאנחנו נפגשים פה.
היכולת של עמוס ושלי לחלוק זה עם זה את הרגשות שלנו השתפרה עם השנים. היתה בינינו הפתיחות הזאת עד הסוף. תמיד שמנו לב מה האחר אוהב, מה מעניין אותו. החלפנו ספרים בינינו, עמוס הכיר לי דברים במיוחד בספרות העברית, והיינו מדברים על הספרים אחרי הקריאה. אם היה מגיע ספר לא טוב הביתה, עמוס היה שם אותו על מדף הספרים ואומר לי לא לקרוא. הוא אמר שבגלל עבודתו הוא חייב לדעת כל מה שקורה בספרות העברית, ואני לא חייבת.

אני חושבת שאם היו מעירים את עמוס בשתיים בלילה ואומרים לו שהוא צריך להרצות בפני קהל, הוא היה קם, מתלבש, רק שואל מי הקהל ומה נושא ההרצאה, ומיד מרצה אפילו בלי פתק ובלי להתכונן. ההרצאה היתה זורמת ומסודרת ומאורגנת, והכל מהראש. גם בשאלות ותשובות, בלי לדעת מה ישאלו, עמוס היה עונה מיד וברהיטות. הוא דיבר כמו שהוא כתב, בלי בלבולי מח, בלי טעויות, ובלי שום דבר שלא שייך לעניין, כאילו שהכין מראש, באותה רמה גם בעברית וגם באנגלית. זה היה אופייני לו מאז הילדות ועד ההרצאה האחרונה בסוף יוני 2018 במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, זמן קצר לפני שחלה אצלו הידרדרות בריאותית. בדרך להרצאה הזאת הוא אמר לי שהוא לא הכין כלום, אפילו לא פיסת נייר, אבל הייתי נשואה לו שישים שנה ואפילו לא חלפה במוחי האפשרות שהוא יעלה ולא ידע מה להגיד. זה לא קרה אף פעם. אחרי מותו, פרסמנו את ההרצאה הזאת כספר.

עמוס היה גאה ומאושר מזה ששלושת הילדים שלנו כותבים: פניה כותבת ספרי היסטוריה, גליה כותבת ספרי ילדים, ודניאל כותב ספרי שירה. היה לו גם קשר מצויין עם הנכדים. הוא היה מספר להם סיפורים שהמציא, וכשהם היו קטנים מאד הם היו מתיישבים לו על הברכיים, והיו משתתפים בסיפור ומעירים לו הערות. והיתה תקופה שעמוס ואני היינו הולכים עם אלון ויעל, הילדים של גליה, לגינה ציבורית, ועמוס היה מספר להם שם סיפורים בהמשכים במשך שעות ארוכות. יום אחד הצטרפה אלינו ילדה בת שתים־עשרה, הנכדים היו קצת יותר צעירים, ובכל פעם שהיינו יוצאים להפסקה, היא הייתה עוקבת אחרינו לראות מתי אנחנו מתחילים שוב, ומצטרפת. ישבנו על הספסלים בגינה הציבורית, ובסוף היא שאלה: "אתה המצאת את הסיפור הזה?" ועמוס אמר כן, ואז היא אמרה: "וואו, אתה ממש טוב!". 

"עמוס שלי" ראה אור בהוצאת כתר