אתה אמור לחשוב שככל שהשנים חולפות, הפצעים של מלחמת יום הכיפורים יגלידו, אבל ההפך הוא הנכון: ככל שהשנים עוברות, אתה יותר מתקשה להרפות מהמלחמה”, אומר אבירם ברקאי, שבימים אלה יצא לאור ספרו החדש, ה־19 במספר, “פתאום הייתה מלחמה” (כנרת־זמורה ביתן). “ככל שהשנים חולפות, דור 73’ מתקשה להרפות מהמלחמה, כאילו שהדבר הזה הוכחש ונדחק. זה רק הולך ונהיה קשה יותר לעיכול”.
זה אינו הספר הראשון של ברקאי, 68, מורה דרך וחוקר צבאי, שחיבר לאורך השנים כמה ספרים על מלחמות ישראל; בהם על מלחמת יום הכיפורים, בהם “על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור” (2009) ו”מעשה שלא היה – קונספירציית מלחמת יום הכיפורים” (2017). “בספר החדש אני מסביר מה בדיוק היה ואיך הגענו לפרוץ המלחמה בשבת, 6 באוקטובר 1973”, הוא אומר.
“אני רואה בספר הנוכחי השלב האחרון בטרילוגיה. בתור אחד שראיין עד היום מעל אלף איש שלחמו במלחמות ישראל, מתוכם שלושה רמטכ”לים, 24 אלופי פיקוד, אינספור תתי־אלוף ושלל קצינים וחיילים – שמתי לב שהדפוס של כולם זהה: המלחמה נהייתה יותר קשה עבורם בזיכרון.
“מבחינתי, זה החשוב שבספרי הטרילוגיה”, מוסיף ברקאי. “לא אמרתי שהוא הטוב שבהם כי ‘טוב’ זה בעיני המתבונן. הוא החשוב מהסיבה שהוא עונה על שאלה מהותית שמעולם לא נענתה בצורה כל כך ישירה ומרכזית: ‘איך קרה שהאחרונים לדעת על המלחמה, ולהתכונן כראוי לקראתה, היו דווקא מי שפגשו בה ראשונים – הלוחמים המועטים בסיני וברמת הגולן?’. זו השאלה שהייתה הכי בלתי נתפסת עבור הדור שלי, ולכן זה בעיניי הספר הכי חשוב שלי”.
לאחר שסיים קורס קצינים ב־13 ביוני 1973, הוצב ברקאי להדריך מילואימניקים בבסיס צאלים בנגב. “ב־5 באוקטובר 1973, ערב פרוץ המלחמה, הקימו מאיתנו את גדוד 71 שהיה יותר ‘גדוד על הנייר’, גדוד מבורדק שהיה מורכב מצוערי בה”ד 1, חלק ממדריכי בית הספר לשריון ומדריכי צאלים”, הוא משחזר. “ב־6 באוקטובר עלינו לרמת הגולן ולקחנו חלק בקרבות הבלימה”.
ברקאי, אז מפקד מחלקה בגדוד 71 של חטיבה 188 של חיל שריון, נפצע ביום השני ללחימה ברמת הגולן. “רק לפני רגע עוד הייתי בעמדת אש, בסיומה של סדרת ירי”, הוא מספר. “צעקתי: ‘נהג אחורה מהר’, וירדנו לעמדת המתנה לפי התרגולת. כשהתכוונו לעלות שוב, ראיתי ממרומי הצריח את מפקד הטנק הסמוך צועד לכיווני וסימנתי לו לעלות. אז עפתי אחורה והוטחתי אל כיסא המפקד.
"התחלתי להרגיש כאב ביד שהלך והתחזק. ירדתי מהטנק ונכנסתי לבונקר הפצועים. הפציעה שלי הייתה יחסית קלה, לא נפלו השמיים. חיילים עם פציעות יותר קשות חזרו לשדה הקרב, אז בסוף חזרתי לקרבות כי לא ייתכן שהחבר’ה שלי נמצאים בשדה הקרב ואני משחק בפיזיותרפיה. עם היד עדיין תלויה מהכתף ארגנתי שני צוותים בג’וליס, חציתי את התעלה והצטרפתי לשלבי הסיום של המסע בארץ גושן. פעם אחת כמעט נהרגתי וכמה פעמים הרגתי. פעם אחת העליתי שבוי על הטנק, ואחר כך שחררתי אותו. אחר כך היו פאתי העיר סואץ, ושוב כמעט נהרגתי”.
את ספרו מחלק ברקאי לשלושה חלקים: האחד מציף שוב את השאלה: כיצד המלחמה פרצה בהפתעה מוחלטת לחיילים הלוחמים?; השני מתאר את הסיבות לפרוץ המלחמה; והשלישי מביא שישה סיפורים מהשטח, מהשבוע הראשון של אוקטובר 1973, לפני פרוץ המלחמה. בסיום הספר תוהה ברקאי אם כל הכשלים הידועים היו נמנעים מלכתחילה, האם עדיין הייתה פורצת המלחמה בהפתעה לחיילים הסדירים? “התשובה היא ‘אינני יודע’”, הוא אומר. “אפשר לשער כך ואפשר אחרת”.
זו הייתה הפקת לקחים מדהימה. לגבי צבא היבשה, קרה דבר יותר מורכב. יש מקומות שהפנימו ויש שלא. בנוגע לשריון לא הפנימו, כי איך אפשר לקחת טור שריון ולשלוח את הטנקים בדרך הררית על ציר אחד שבו אי אפשר לפרוש אותם? אתה מאבד את כל היתרון שלך, וחי”רניק צעיר מהאויב יכול לשבת בין השיחים עם נ”ט ביד, ובקלות לתקוע את הטנק הראשון והאחרון. בכך צה”ל, לדאבוני, לא כל כך הפנים את הלקח”.
"להערכתי, המלחמה הבאה תהיה בעיקר מהעורף, ולכן צריך להתכונן בצורה הטובה ביותר למטחים כבדים שייפלו בארץ. זו זירה שונה לחלוטין מזו שהדור שלי הכיר ב־73’, דור שהשאיר מאחור הרבה חברים, חלומות, משאלות”.
לכן צריך למחול ולסלוח ולהבין שהדברים האלה לא נעשו מתוך זלזול בנו. אחרי ניצחון מזהיר כמו של 67’, אתה יהיר ומייצר קונספציה אג”מית, זה קורה. הזלזול ביריב קטן קורה. בסוף זה היה על חשבוננו ושילמנו את המחיר הכבד, אבל די. הגיע הזמן למחול ולחמול כי בלי מחילה אין שלווה”.
"קיבלתי מלא פניות לכתוב על המלחמה מהרבה גופים, אבל די, אני גמרתי עם הפרק של מלחמת יום כיפורים. הדבר החשוב ביותר על המלחמה נכתב עכשיו בספר, ואני לא חוזר לזה עוד פעם. הגיע הזמן להרפות קצת, לחזור לטבע. זהו, השתחררתי מהמלחמה”.
התרעות פיקוד העורף