"שלומי ואני נפגשים לראשונה בקליניקה שבה הוא עובד. הקליניקה חבויה באחת הסמטאות, במרחק הליכה מביתי.
השלט: "שלומי פינצ'וק — מרכז וטרינרי לחיות מחמד, אוהבים ומרפאים חיות", נחרט לי בזיכרון. אני נכנסת לקליניקה כשתותי בחיקי. שלומי מסתכל עליו, מלטף את פרוותו החומה. תותי נראה ירוד אחרי שהקיא בבית. שיער מרוט, עיניים שקועות, והוא לא מכשכש בזנב.
"בן כמה הפינצ'ר שלך?" הוא פונה אליי כשהוא בודק את תותי בעדינות, "הוא לא נראה לי כל כך צעיר."
"הוא בן אחת־עשרה, אני מגדלת אותו מכיתה ד'."
"בחישוב לפי גיל אדם, הוא מתקרב לשמונים. גיל מכובד מאוד," נשלח אליי חיוך, "כנראה טיפלת בו טוב." הקול שלו חם ומרגיע. כל מילה שלו מנצנצת בלב שלי כמו כוכב קטן.
"ואיך קוראים לו?"
"תותי," אני מסתכלת על הכלב שלי בחיבה.
"ולבעלת הכלב הנחמדה?" מבטו משתהה ופוגש בשלי.
"חדווה," אני עונה בקול שקט.
"נעים להכיר אותך, חדווה. באמת נעים," הוא נותן לי תרופה עבור תותי. "אל תדאגי, ההקאות יעברו," ומוסיף ברוגע, "קחי את מספר הטלפון שלי ואל תהססי להתקשר אם קורה משהו." קולו עמוק, מילותיו בוקעות מתוך מחילה פנימית, נוסכות בי ביטחון. "השם שלך יפה, חדווה," מחייכות עיניו הבורקות לפני שאנו נפרדים, והלחיים שלי מתלהטות, "אני בטוח שהוא מתאים לך."
תותי מבריא, ואני ממליצה על שלומי לכל מכריי אשר מגדלים כלבים או חתולים.
מפעם לפעם, כשנדמה לי שתותי לא מרגיש כל כך טוב, נדלק בי הבהוב קטן של שמחה, ואני ממהרת לחזור לקליניקה. שלומי מקבל אותנו בחיוך פתוח. הוא מציע לי כוס קפה, ואנו יוצאים לחצר הקטנה, יושבים על ספסל עץ ישן מתחת לקזוארינה דקת עלים ומחליפים מבטים ומילים. כשאצבעותיו הארוכות מתלפפות בשלי, הנשמה שלי מנתרת.
הוא מספר לי שבנערותו התייתם מאמו שנפטרה ממחלה, ואביו גידל אותו במסירות. במושב שבו גרו היה ברשותם משק קטן, ושניהם עבדו בחריצות בתחזוקת הלול והרפת. היו משכימים לחלוב את הפרות, להאכיל את התרנגולות, לאסוף את הביצים. נפשו נקשרה בחיות, ואביו עודד אותו ללמוד וטרינריה. כשהעבודה קשתה על אביו, הוא מכר את המשק והם עברו העירה.
מדי ערב אני עומדת במרפסת ועוקבת מבין עציצי הגרניום שעל המעקה אחר תותי המטייל ליד הבית. ערב אחד אני רואה בוקסר ענקי מתקרב אליו. הבוקסר מרחרח אותו ומשמיע נביחות רמות, שניהם מוסתרים מאחורי עץ הפיקוס. אני נדרכת. נביחותיו של הבוקסר גוברות ומתעצמות, ונביחותיו של תותי חלושות. כשהן נשמעות כיללות זעקה, אני רצה בכל המהירות, ניגשת אליו ומצליחה להציל אותו מהבוקסר שהתנפל עליו. תותי מבוהל, ומראהו פרוע ומצולק.
שלומי אוסף אותו אל זרועותיו, בודק, מלטף ומרגיע אותו בדיבור רך, "אל תדאג, תותי, נטפל בך ותוך יום־יומיים תמשיך להיות שובב כמו תמיד." הוא חובש את פצעיו בסבלנות אין־סופית, לא חס על זמנו. אני עוקבת אחר אצבעותיו הדקות, אחר מבטו החומל. קול פנימי אומר לי שהוא יהיה אבא אוהב ומסור לילדינו.
"את בחורה אמיצה, חדווה," הוא פונה אליי בסיום הביקור, וזיקוקים קטנים מרצדים בתוך האישונים שלו, "ככה אני אוהב." לפיתת ידו המתמשכת ממלאה בי חמימות חדשה.
שלומי חודר למחשבותיי, גם לחלומות הלילה שלי. דמותו ניצבת מולי: גוף נישא, שיער חלק בוהק על מצח רחב מעל עיניים בצבע קפה, גומה ביישנית חבויה במרכז הסנטר. רגליים ארוכות נתונות במכנסי ג'ינס, מעליהם חולצת טריקו בהירה, כפות רגליים מהודקות לסנדלים מרובי רצועות.
לפעמים שוצפים חלומות הלילה שלי בגלים של תשוקה. עירומים, אנו צמודים זה לזה, חיבוקו הגדול מטביע אותי. אני מתעוררת שטופת זיעה וגעגועים."