הדרה לוין ארדי, “השנים העצובות" הדרה מיוזיק, 182 עמ'
ניר שטראוס, “גרדום היתומים", קתרזיס, 51 עמ'

שני ספרי שירה לא קונבנציונליים. שני בוקסים לפרצוף (דווקא ניסיתי להתחמק מאזכורי וויל סמית וכריס רוק. אבל אולי לא ניסיתי מספיק חזק). וזה עוד אחרי הבוקס השלישי לפנים שחטפתי השבוע, מופע הקברט המטלטל “בירה ונזכירה" בתיאטרון צוותא, שמתעסק במסחור השואה וטשטוש הזיכרון, בין היתר עם קלטת לקטנטנים שנקראת “הכבש השישה מיליון" ומכילה שירים עם מסרים כמו “בתור לקרמטוריום קורים הרבה דברים מעניינים" (וגם בקשה לא לדחוף בתור, כי אחרי הכל “אנחנו בחו"ל"), וניצולת שואה בשם רבקה פלדמן שמנחה הערב מטיח בה: “את אנה פרנק כולם יזכרו, אבל מי יזכור אותך, רבקה פלדמן?".

כל בוקס וטעם הדם שלו. הספר (בשלושה כרכים) של היוצרת הרב־תחומית ומרובת הכישרונות הדרה לוין ארדי עולה על גדותיו בלהט היפר–אקטיבי גועש, לופת, חונק, מעיף, מצמית, מרטיט, מבעית, שורט, מצחיק, מתיש, מהפנט; ספק ספוקן–וורד, סטנד–אפ על פי תהום (כפי שהיה בספרה “עד התוהו הבא"), נאומי תוכחה פוליטיים (“הגאונות של הסירחון", למשל, שבו היא מדברת בין היתר על “כל חתיכי הצדק, יפי הבלורית והציצי", עם שורות כמו: “בסך הכל חוגגים פה כל היום, המחאה היא האופיום של ההמון, ועושים פה הרבה רעש, אבל לבדידות אין קול, ליתמות אין ריח, והעצב, אין לו סוף"), הצלפות עצמיות, פירורי אירוטיקה, מחשבות על שירה ועל אומנות; ספק ממואר פואטי אסוציאטיבי שבו הכותבת מקיאה את חייה ואת נשמתה, טורפת ונטרפת, בונה ומפרקת רעיונות ותבניות, מתרסקת ומתאחה לסירוגין עם שירים כמו “בוקר טוב, אינסומניה", “היה לי פעם וריד" ו"בין בודלר ובאטמן", מבזבזת ונותנת ושורפת את עצמה עד שלא נשאר דבר ובכל זאת יש עוד. “היופי אוזל במהירות", היא מתריעה. אבל אל חשש. לא אצלה. לעולם לא.

השנים העצובות (צילום: יחצ)השנים העצובות (צילום: יחצ)

חופה - הדרה לוין ארדי

האמּנוּת חֻפּה מעלינוּ.
יכוֹל להיוֹת שּׁהצּילה אוֹתָנוּ,
אבל יכוֹל להיוֹת
שּׁאנחנוּ הצּלנוּ אוֹתָה.

רשימת שירים, תרגום לעברית - הדרה לוין ארדי

מישהו אהב אותי יותר מכל, וגם אני אותו, אבל זה לא הספיק לי. אני מתאהבת בעצמי למקרה שאיש לא יתאהב בי, נופלת ברשתי למקרה שאיש לא ייפול. אהבה זה לא הכל, והיא אינה יכולה להציל את היום. השלום אינו מתחיל בתוכנו, והחופש אינו חופשי. החולמים על האור תמיד מאבדים את דעתם בדרכם. הם מתחילים כצדיקי הדור, וגומרים חסרי לב ונטולי אור. חצי נשיקה וחצי לב. פנייה לא נכונה שלקחתי ובדיחה לא נכונה שסיפרתי, הביאו אותי למקום הנכון. בסופו של יום אתה תמיד לבדך, עם עמוד השדרה הקנאי שלך. לכל מה שתגיד יש מענה של בוז ידוע מראש, מתוקן פוליטית, מזוהם באלוהים, מוגן בחוק, ומושלם בלהט הפנטי שלו.

הדרה לוין ארדי  (צילום: פרטי)הדרה לוין ארדי (צילום: פרטי)

החושך מתהלל כאור - הדרה לוין ארדי

כשפרצה המגיפה, הרגולציה המרחבית הרגיעה אותי. לרגע יכולתי להיפרע מאחריות על עצבוני. הלב נפרע מכובד אימתו. כלם חיכו לחיים שהיו, ואני לא ידעתי למה לחכות. הכלא היה מרגוע לנפשות תועות, בית חולים לחיות פצועות שמפחדות לשוב לג'ונגל הטבעי של הבריות. פחדתי מהיום שבו ייפתחו השערים. מבעד לסדקים פרצו שברים של אור, מכים בסנוורים, העליבות בחוץ מכה בחרכים. האינסטגרם מלא חיים, שפתיים ושרירים. החושך מתהלל כאור, אוזק מי שפורש מן הכללים. האין־מוצא סוגר עליי, לאן הולכים?

ליתמות אין ריח, כתבה לוין ארדי, אבל השחקן, הבמאי והמחזאי הצעיר ניר שטראוס מביא בכל זאת, מתוך “דירה אוכלת יושביה" (“האנשים שקבורים שם חיים כאן ומתים כל שנה מחדש"), ריח של יתמות, שלא רק יתומים יזהו, בספרו מרעיד הלב “גרדום היתומים". שטראוס התייתם משני הוריו בגיל מוקדם. השיר האחרון בספר מורכב משתי שורות בלבד, שהן חמש מילים: “לא סיימנו רע/לא סיימנו". כמה עדין, ועדיין, כמובטח - בוקס לפנים.

ניר שטראוס  (צילום: תמי מונטג)ניר שטראוס (צילום: תמי מונטג)

בשבילך, אמא - ניר שטראוס

אִמָּא תִּרְאִי, צִיּוּר שּׁצִּיּרתִּי בּגּן
בּעזרת מכחוֹל.
בּית קטן, זה הכּל.

אבל אִמָּא תִּרְאִי, בּבּית הזּה ישׁ חיּים
שׁלא יכלתּי לציּר.
אני לא מצליח לציּר אנשׁים.

אִמָּא תִּרְאִי, זה בּשׁבילך.
לא יצא כּמוֹ שׁרציתי, לא נוֹרא.
העקּר שׁאַת אוֹהבת.

אִמָּא, היּלדים בּגּן צחקוּ על הבּית
אמרוּ שׁזּה מפחיד
אִמָּא, הִשׁפּילוּ אוֹתי
איפה את?

הספד הוא נאום זכיה באוסקר - ניר שטראוס

הספּד הוּא נאוּם זכיּה בּאוֹסקר.
הרגע חשׁוּב מהמּלּים.
לא מוֹדדים את כּנוּת ההתרגּשׁוּת.
כּלּם צוֹפים,
מקשׁיבים,
מענינים.
צמאים שׁתּחשׂף
איך הכּל ארע.

שׁלשׁ דּקוֹת והזּמן תּם.
צליל זר ירמז - חדל,
אינך גּבּוֹר הטּקס.
אחרי כּבר סוֹחף הנּוֹאם הבּא.
עכשו אתּה לבד, אתּה והנאוּם.
אמרתּ הרבּה, לא אמרתּ דּבר. 