ראשיתם של הדברים שיסופרו להלן כמו נלקחה מסרט מתח עוצר נשימה. קיץ 39'. חשרת עבים של ערב מלחמה מכסה את שמי אירופה. בתום הקונגרס הציוני בז'נווה חש המנהיג הצעיר של ציוני פולין ללונדון כדי להעלות שם בתיאום עם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, רעיון של הקמת לגיון יהודי שיילחם במלחמה הצפויה נגד הנאצים - ונדחה. כל המקומות בטיסות הביתה, לוורשה, תפוסים. בנס הוא מצליח ערב פרוץ המלחמה לעלות על הטיסה האחרונה לבירת פולין, שם מצפה לו רעייתו.
בבוקר הם נפרדים והוא מוצא את עצמו בין 200 קצינים פולנים, שנשבים על ידי חיילי הצבא האדום. בערב מצליחים רק הוא וחברו להימלט מהשיירה שהובלה לטבח ביער קאטין. בדרך לא דרך הוא מגיע לליטא, בתקווה לפגוש שם את רעייתו, שבינתיים ברחה מוורשה עם בתם בת ה־5. המשפחה הקטנה מתאחדת מחדש בקובנה ופותחת במסע ברחבי אירופה, שמסתיים במרץ 40' בנמל חיפה.
“מזל שנולדתי", כך קרא אפרים סנה לפרק הפותח של ספרו החדש, כרוצה לומר שאלמלא שרשרת הנסים שפקדו את הוריו עד הגיעם לארץ ישראל הוא לא היה בא לעולם בסתיו 44'. ד"ר סנה, רופא לשעבר ותא"ל בדימוס, שהיה שר בממשלות ישראל, קרא לספרו, שהופיע בהוצאת ידיעות ספרים, “שנותי עם אבא". הספר בא לענות על ציפייתם של רבים ממנו, שיתרום מהזווית האישית שלו לפענוח התעלומה האופפת את אביו, ד"ר משה סנה.
סנה האב, הנחשב עד היום כאחת הדמויות החידתיות ביותר בפוליטיקה הישראלית, נבחר בהיותו בן 23 ליו"ר ההסתדרות הציונית של יהודי פולין מטעם הציונים הכלליים וב־41', כשנה לאחר הגיעו עם משפחתו ארצה, התמנה בגיל 32 כראש המפקדה הארצית של ההגנה, תפקיד המקביל לשר הביטחון כיום. בהמשך פנה שמאלה, בהיותו אחד ממייסדי מפ"ם, בדרך לחיק הקומוניזם, כשמי שניבאו לו שיהיה יורשו של בן־גוריון בהנהגה, סיים את חייו כסיעת יחיד בכנסת מטעם מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
"הוא דגל במדינה קומוניסטית פטריוטית ישראלית. היה לו קשר הדוק עם לוי אשכול, שהחליף את בן־גוריון בראשות הממשלה. לקראת ששת הימים הוא ניסה למנוע מהסובייטים, שהתייצבו לימין הערבים, מלהתערב במלחמה אם תפרוץ. כשלא הצליח לשכנע אותם, הוא אמר - ‘צריך לנצח ומהר!'. כשעלתה הדרישה שישראל תפנה את השטחים ללא הסכם שלום - פה הוא הציב את עצמו במה שהוא קרא ‘חזית ההגנה הלאומית'. הנימוק שלו היה, שכאשר תוקפים את המדינה, מחובתה גם של המפלגה הקומוניסטית להתייצב להגנתה. בסופו של דבר, הוא יצא חוצץ לא רק נגד המדיניות המזרח־תיכונית של ברית המועצות אלא גם נגד העריצות ודיכוי זכויות האדם של המשטר הסובייטי".
לאפרים סנה היה קשר חם עם אביו, מי שהיה חוזר ממסעותיו ושר לו בילדותו שירי ערש ביידיש לפני השינה. כשהילד גדל, הוא נרתם לעזרת אביו, שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, והיה מסיע אותו במכונית הסימקה 1000 הצנועה של אמו, רופאת הילדים, להרצאות, בעיקר בקיבוצים ולמפגשים ברחבי הארץ, מה שזימן לו הרבה שעות איכות איתו. “שעות נסענו ביחד ודיברנו בלי סוף", הוא מספר. “אבא היה לא רק נואם שלא היה כמוהו, פרט לבגין, אלא גם איש שיחה מרתק, ולמדתי ממנו הרבה באותן נסיעות ליליות".
ד"ר משה סנה נפטר ב־1 במרץ 1972 - והוא בן 63. לקראת מותו, היו שהופתעו מכך שמי שהיה קומוניסט נלהב, ביקש לוויה יהודית. “להרבה אנשים זאת הייתה הפתעה", אומר בנו. “היו אנשים בשמאל שאמרו ‘אוי, מה הוא עשה לנו!', אבל מי שהכיר את היחס החם והאוהב של אבא למסורת ישראל, לא הופתע. הנאומים והמאמרים שלו משובצים ביסודות של המורשת היהודית, ואוצר המילים שלו היה יהודי מאוד. זאת, למרות שהיה אתיאיסט מוחלט ולא התחפש לדתי".
לאחר שירות בנח"ל, בקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שם היה אלוף הקוטפים במטע הבננות, או “עובד חרוץ בבננות", כדבריו, הוא למד רפואה באוניברסיטת תל אביב תוך התמחות ברפואה פנימית. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על פלוגת הרפואה החטיבתית של הצנחנים בקרב בחווה הסינית, “שם אני וחבריי הרופאים טיפלנו בפצועים תחת אש, כשלחבריי ולי זה היה מבחן עליון שעמדנו בו".
אפרים סנה היה גם קצין הרפואה במבצע יהונתן. “הייתי בטרמינל בשעת הלחימה שם", הוא מספר. “פרופ' דוד חסין ואני היינו האחרונים שראו את יוני נתניהו בחיים. הוא כבר היה במצב מאוד־מאוד קשה לאחר שנפצע מכדור אחד, שפגע בכלי הדם הגדולים לרוחב כל בית החזה. למעשה, כשהוא הועלה למטוס, כבר היה ללא רוח חיים".
לסנה הבן הייתה היכרות עמוקה עם דרום לבנון. “הגעתי לשם לראשונה בספטמבר 72' כרופא גדודי של הצנחנים במבצע קלחת, בפיקודו של דורון רובין, לימים אלוף ומהדמויות המרשימות ביותר בצנחנים, וחזרתי לשם פעמים רבות בהמשך במבצעים שפיקדתי עליהם", הוא משחזר, “בשלב מסוים מוניתי כמפקד אזור דרום לבנון".
"חדאד היה מעל הכל פטריוט לבנוני, שבהכרה מלאה כרת ברית עם מדינת ישראל. למעשה, חדאד היה אז במצב מאוד לא פשוט כאדם בודד מול דורשי רעתו. כמפקד אזור דרום לבנון, כמעט כל יום הייתי רואה אותו. שבוע העבודה שלי היה מסתיים מדי שישי בערב בביקור אצלו בבית. הוא היה גר עם משפחתו במעין מרתף מבוצר. היינו יושבים איתו שעות ומדברים כדי לתת לו תחזוקה מוראלית מתמדת".
האיש החזק שם בתחילת הקורונה היה מנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, בעברו איש האוצר. “זה מראה לאן הגיע האבסורד, כשהמקצץ של מערכת הבריאות הועמד בראשה".
סנה מכהן כיום כראש המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה ועוסק בקידום טכנולוגיות ישראליות, מיוחדות וחכמות, כדבריו, במקומות שונים בעולם. הוא נשוי לתקווה (תיקי), בתו של מי שהיה פעיל המחתרת הציונית בעיראק וכאן היה מקורבו הפוליטי של משה סנה בשמאל הסוציאליסטי ובמק"י. אהבתם הנצה בשירות הצבאי בנח"ל. סנה ורעייתו, מפיקת סרטים תיעודיים בעיסוקה, מתגוררים בהרצליה. להם שתי בנות ושישה נכדים.
כאן אנחנו עוברים מהנינוחות הסבאית אל היורה הרותחת בזירה הבינלאומית. “הייתי הראשון שזיהה את איראן כאיום האסטרטגי על ישראל וצלצלתי לפני כולם בפעמוני האזעקה", הוא מספר. “כבר בסוף 92' העליתי את הנושא הזה על במת הכנסת. רבין השיב לי כראש הממשלה ואישר את הקביעה שלי שלפנינו איום ביטחוני יותר חמור מסדאם חוסיין. פרט לכך, עברו הרבה שנים עד שהתייחסו כאן ברצינות לאיום הזה. מבין ראשי הממשלה שאחרי רבין, אהוד אולמרט היה זה שעשה את הצעדים המהותיים הראשונים לטיפול באיום האיראני, חוץ מזה שהוא היה ראש ממשלה מצוין".
על גל הטרור אומר סנה, כמי שמכיר היטב את השטח מאז היותו בצבא ראש המינהל האזרחי ביו"ש: “לא הופתעתי מהגל הזה. פוטנציאל האיום של חורשי רעתנו קיים כל הזמן. חייבים לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. האם זה ייתן ביטחון מוחלט שלא יהיו ניסיונות לפגע בעתיד? לא. כלומר, אם יהיו לנו יחסים של שיתוף לא רק עם מדינות ערביות, אלא גם עם מי ששולט באוכלוסייה הפלסטינית, נוכל לטפל הרבה יותר טוב בטרור".
"אני רוצה להזכיר ששיתוף הפעולה בינינו לבין גורמי הביטחון של הרשות הפלסטינית מביא תוצאות טובות מאוד. לזה צריך לשאוף. אבל ככל שמדיניות הממשלה נכונה ביחס למדינות ערב, היא פחות מדי טובה ביחס לפלסטינים. ההרכב הפוליטי שלה מונע ממנה לעשות צעדים משמעותיים".
“עוד משהו", הוא מוסיף. “מול הטרור דרושים גם יכולת עמידה וחוסן נפשי. כשהורים פוחדים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, זה ניצחון של הטרור, כמו כן כשמבטלים אירועים".
התרעות פיקוד העורף