בונה תירוש, “סיבוב שני", פרדס, 188 עמ'

השנסונייר הצרפתי המהולל ז'ורז' ברסאנס (1921־1981) כאילו הכיר באופן אינטימי את דני מיכאלי, סופר של ספר אחד ובעל טור בעיתון (אחת מאהובותיו בטוחה שהמחשב שלו “מתפוצץ מרוב סודות"), שנזכר בשתי אהבותיו הגדולות והמסובכות, שקדמו לאהבת חייו הפשוטה יותר, זו שעדיין מכבסת את החולצות שלו ומצילה אותו מעצמו ומצרות אחרות. אין אהבות שמחות, כתב ברסאנס, וברקע הדפים ממש אפשר לשמוע את יוסי בנאי שר את מילותיה העבריות של נעמי שמר. מילים כמו “דימית לאחוז את אושרך בכף/אבל הן אושרך, את כף ידך צרב".

האהבה הראשונה, נוקי (נועה), שדרנית בגלי צה"ל ובת טובים מפונקת, סוערת, בוגדנית, קפריזית ובלתי צפויה, צורבת את דני פיזית ולא רק מטאפורית. בסצינה מרכזית שמיכאלי עצמו לא בטוח אם היא טלנובלה מטורפת או תיאטרון שוליים זול, נוקי הופכת את הכותרת “קשור אותי אהוב אותי" למציאות, וכך מוסיפה אופציה שלישית לסצינה: סרט של פדרו אלמודובר. יהיה גם סכין, או לפחות אולר, ומיכאלי יבין באיחור כואב שהמסיבה שלו ושל נוקי נגמרה עוד לפני שהתחילה, ובהשאלה מקריירת הרדיו של נוקי, תמו שידוריהם.

הצבעים העזים והטעמים החריפים שבונה תירוש מגייס לסיפור הפשוט בסך הכל, אכן מתנגשים ברצונותיו ובמבנה אישיותו של מיכאלי, שנוקי טוענת כי הוא עשוי מדייסה, בניגוד ל"גבר עם ביצים" (אם כי גברים עם ביצים, והיו לה לא מעט כאלה, עשו לה בעיקר רע בסופו של דבר). מיכאלי הוא הראשון להודות שהוא כנראה בהיר יותר מחיוורון. הוא חושב שהוא צריך “אישה סרפד, קשה - כי אני נרפה. כזאת שתדחוף לי גפרורים בארובות העיניים כי אני כל הזמן נרדם".

הוא חש לרגעים “אושר נחות של בעל נחלה" כשהוא עם נוקי, אבל למעשה חולם על הרבה פחות: על חיים של שני זקנים בבית חם והסתפקות במועט. “אני אלבש חלוק ישן, ואת תסרגי ונשמע תקליט ונרקוד ואלס, או מינואט". זה לעומת חברו/אויבו יריב, שמבצע ב"מעבדת המין" שלו ניסויים באלימות והשפלה ושרוצה את הכל מהכל ולא פחות מזה, ושואף לטרוף את העולם ופשוט לא מבין איך אפשר להסתפק במה שיש. השאיפות של יריב גדולות מהחיים, בעוד אלה של דני קטנות מהחיים.  

בונה תירוש  (צילום: גדעון מרקוביץ')בונה תירוש (צילום: גדעון מרקוביץ')

אפשר ללמוד משהו על ראיית העולם של דני, או לכל הפחות על מצבו הנפשי, כשהוא מדמה את עצמו לכוס בחתונה יהודית. זו שמחכה בחושך למכת המוות. “כולם מתים לראות אותך מרוסק לחתיכות. איזה הנאות יש פה לאנשים!" ולבסוף “אתה הופך המון מטומטם של רסיסים חסרי זהות, מהכוס השלמה והיפה שהיית (...) אני חרק חרוץ, עקשן, הכלוא בתוך כוס ומנסה לטפס על דופנה, מתאמץ לצאת ממנה החוצה".

לא נעים. לא נעימה במיוחד גם הנימה שבה דני מדבר על נוקי בפני יריב. “היא האישה מן החדר השני שחיפשתי. אישה שתהיה עסוקה בשלה בעוד אני יושב בחדר שלי וכותב, ופעם בכמה זמן אבוא אליה, אהיה איתה קצת, אשחק לה בציצים ואחרי זה אחזור לחדר שלי להמשיך לעבוד". אופס. זה לא הולם את רוח הזמן, מיכאלי, וספק אם הלם אי־פעם רוח של כל זמן אחר.

לזכותו של הבחור ייאמר כזכור שהוא מרבה להקטין את עצמו, או להחפיץ את עצמו, אבל תמיד לרעתו, וכך למשל הוא מציין יותר מפעם אחת את העליבות של אבר מינו, וזה מתאזן עם תיאורים נגדיים כמו “שקיות בשר אסתטיות, אך חסרות טעם", על שדיה של נוקי. מיכאלי הוא גבר שסורס במידה מסוימת על ידי אביו, שלימד אותו “לא להחזיר" לדורשי רעתו, ואולי גם על ידי הנשים שנקלעות לחייו ומזהות את חולשתו המהבהבת למרחקים.

כמה עצוב. ועם זאת כמה בנאלי ומוכר. מיכאלי הרי לא לבד. הוא חי בעיר (תל אביב) שבה “אלפי נשים יפות מחפשות להן גבר והולכות לישון לבד". ואולי מוטב כך, כי כל מגע זוגי צופן בחובו סוג של אסון ידוע מראש. אילו הקירות בכל הדירות השכורות (והקרות) בעיר היקרה ביותר בעולם היו יכולים לדבר, הם היו מספרים בוודאי בדיוק את הסיפור הזה. הסיפור הנושן והלא מקורי על אנשים צעירים פחות או יותר שנידונים לכאוב ולהכאיב, לפצוע ולהיפצע פעם אחר פעם רק מפני שאין כנראה דרך אחרת. גם אנשים חלשים כמו דני מיכאלי יודעים להכאיב, להרעיל ולהשפיל, אולי אפילו יותר מאנשים כמו יריב, שכבר התמקצעו בתחום הזדון הרומנטי והפכו את אכזריותם המינית לאומנותם. “תראה לי שני אנשים נשואים שמתאימים", מתריסה נוקי, אחרי שהיא נכווית בשדות זרים וחוזרת לבקש מדני “את החיבוק ההוא". ואולי זה הסיפור היחיד שיש. כי כמו במילותיהם של ברסאנס/שמר, “חייך הם תמיד פרידה שאין בה חפץ/פרידה מלאה מכאוב, פרידה ללא חמדה/כמו גדודי צבא שיעדם ניטל/לבך את דמעותיו עוצר כמו חייל/אשר בקרב נוצח/על כן אל תתהלל/כי אין אהבות שמחות".

דימויי המלחמה ממשיכים אפילו עם מאהבת ארעית, שבתום טיפול דנטלי יסודי, “מערכת השיניים שלה לבשה כולה שריון מתכת, שהעניק לנשיקות איתה טעם של אל־חלד ולמפגשי השיניים שלנו צליל שהזכיר שקשוק חרבות". אהבתו השנייה של מיכאלי, נעמי, מגיעה אליו כמו מתנה (אולי), אבל ללא הוראות שימוש, ולכן גם איתה הוא לוחץ כל הזמן על הכפתורים הלא נכונים וגורם נזק במקום הנאה, אם כי לפחות פעם אחת הוא מרגיש כאילו טבע ב"ג'קוזי של אושר".

כך מיכאלי מתאר את מלאכת הכתיבה, לפחות בימים שעוד לא היה לו מה לספר: “קרה לא פעם שהייתי מתיישב ליד השולחן, מול המחשב, כמו אלחוטאי שמחכה לאיזו תשדורת שצריכה להגיע. תאי המוח עומדים אז פעורים וערים כשומרים כורדים הפזורים על פסגות ההרים, דרוכים לקלוט כל אות מן העמקים האפלים שלרגליהם".

הכתיבה של תירוש חשופה ואמיצה, ומשלבת יפה בין עצב דק והומור עדין ונוגע ללב. מה שמייחד את "סיבוב שני" ומבליט אותו לטובה  בין סיפורי האהבה למבוגרים שמציפים את מקומותינו הוא הכנות הרגשית המוחלטת, הפוצעת והבלתי מתפשרת שלו. מיכאלי יגיע לבסוף (אזהרת קלקלן) לחוף מבטחים רומנטי. אז נעים לדעת שעוד לא אבדה התקווה.