"זה הספר הכי שלם שלי”, אומר הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל על ספרו ה־25, “מסעותיי עם העברית”, שהופיע בימים אלה בהוצאת כתר. “הוא משלב את הביוגרפיה שלי עם תולדות השפה העברית ועם ההשקפה הלשונית שלי. תפיסת העולם שלי היא שדברים מתחברים. אינני שם חומות בין חלקים שונים של חיי. השפה היא חלק ממני, ואני חלק מהשפה”.

עד כמה שזה יישמע מפתיע, מסעותיו של רוזנטל עם העברית החלו בשפה הגרמנית, כבן להורים יקים שעלו בשנות ה־30 מגרמניה. בהיותו בן 4 וחצי, כשאביו נפטר בדמי ימיו ממחלה, הוא הוכנס לראשונה לגן ילדים. רק אז החלו מסעותיו עם העברית. “בדור שלי רובנו היינו עדיין עם זהויות כפולות”, הוא מספר. “אני נחשבתי יהודי גרמני, וזה היה נורא לומר באומה שגדלה על חורבות השואה. עם זאת, בתוכנו הייתה גאווה להשתייך לתפוצה הזאת, שממנה יצאו לא מעט אישים בולטים”.

ראובן רוזנטל נולד בתל אביב ב־7 בנובמבר 45’ כבנם של לוטה, שעסקה בעבודה סוציאלית, ושל הנס, קומוניסט, סופר ומשורר, שלא למד עברית. חייו החלו בבית על גבול שכונת התקווה וכפר שלם, ונמשכו בצריף רעוע בפינסקר ובדירת מרתף ברחוב ישראליס. “לא היינו יקים עם סרוויסים של פורצלן”, הוא אומר. “אחד החדרים אצלנו היה מושכר לדייר משנה כדי להגדיל את הכנסות המשפחה, אבל לא התלוננו על מצוקה”.
אמו קראה לו רובי, ולימים הוסיפו ק’ לשמו בתנועת השומר הצעיר.

לטענתו, את שמו המקורי, ראובן, לא אהב מעודו. “כולנו העדפנו את הכינויים שהודבקו לנו על פני השמות המסורבלים שניתנו לנו”, הוא אומר. “בסך הכל הייתה לי ילדות נהדרת בתל אביב של אז, חוץ מזה שגדלתי בלי אבא. מעולם לא הסתכלתי על עצמי כעל יתום, מילה ששזורות בה קונוטציות של מסכנות. כשמעירים לי על פי ההומור שבכתיבה שלי שאני אדם שמח, אני מתקן שלמעשה אני אדם עם המון עצב, שהתעצם כשאחי גידי נפל במלחמת יום הכיפורים”.

מות האח חצה את חייו לשניים. “זה חייב אותי להתכנס עוד קומה בתוך עצמי עם כאב שמאז לא עוזב אותי”, אומר רוזנטל, שבמרוצת השנים הרבה לעסוק בכתיבתו בנושא השכול. “גידי היה אינטלקטואל צעיר ולוחם שלום, שניבאו לו גדולות כמשורר, וקשה להשלים עם לכתו”.

מדוע אתה נמנע מלהשתתף בטקסים לזכרו בבית הקברות הצבאי?
“טקסים צבאיים לא רק שלא אומרים לי שום דבר, הם גם מעצבנים אותי. אז שיגידו עליי שאני לא פטריוט. אני מתרחק מהגדרות כאלה כמו מאש. אבל הכי חשוב שנממש את היותנו יהודים, השולטים בארץ ישראל. אני יהודי בכל נימי נפשי ויודע כמה חשוב הקשר שלנו עם העולם, בניגוד לחברה החרדית המסתגרת בגטאות.

"כיום הגיבורים שלנו הם הלוחמים. אני לא נגד לוחמים, אני מכבד את מפקדי צה”ל, שהם טובים במעשיהם, אבל התרומה שלהם לתרבות היא אפסית. בבית קברות צבאי כל המצבות נראות אותו דבר. אם יש תחתיהן כמה עצמות, את מי זה מעניין? מי שרוצה להשתטח עליהן, זאת זכותו, אבל זה לא אני”.

הספר ''מסעותיי עם העברית'' (צילום: יחצ)הספר ''מסעותיי עם העברית'' (צילום: יחצ)

משהו מהגיהינום

רוזנטל מאמין שכישרון הכתיבה עבר אליו בתורשה לא רק מאביו, אלא גם מסבו, אבי אמו, חוקר האמנות גרשום קורט פרעייר. “כשהייתי בן עשר, נגע בי שרביטה של פיית האנשים הכותבים”, הוא אומר. “זה בניגוד לרוב האנשים, שלהם הכתיבה יותר קשה מאשר הדיבור, שקולח אצלם כנחל זורם בעוד שהכתיבה נדמית להם כחציבה בסלע. אצלי זה היה הפוך. שנים היו לי קשיים בדיבור בציבור עד שהשתחררתי, וזה שנים אני אפילו חולק מופע עם דורי בן זאב”.

למרבה האירוניה, כתלמיד בתיכון הוא שנא את שיעורי הדקדוק והתחביר. “רק כאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטה, זה נפרש בפניי כמו מניפה והבנתי למה אני אוהב את השפה”, הוא אומר. “השניאו עלינו בתיכון את הדקדוק, וזה משהו שאני מנהל איתו מאז יחסי אהבה־שנאה, כשברור לי שהוא שלד הברזל של השפה”.

בנעוריו חטא בכתיבת שירה, אך כשבגר, לא חזר לכתיבה הזאת. “הבנתי שאם לא להיות הטוב ביותר, אין טעם להמשיך בכך”, אומר רוזנטל, המצביע על אמיר גלבוע ועל יהודה עמיחי כעל המשוררים הקרובים ללבו. “אל אלתרמן ואל שלונסקי לא התחברתי”.

כנער, נמשך למקצוע העיתונות. כשהוא וחבריו לכיתה נשלחו להביא חיבורים מהשטח, כחניך נאמן של השומר הצעיר גייס את אמו ויצא עמה לביקור בלתי נשכח במערכת “על המשמר”, העיתון שלימים שימש כעורך בפועל שלו. נפעם מהסיור שערך להם מזכיר המערכת, יעקב רבי, סימן לעצמו שעוד יחזור לשם. “אז החלטתי להיות עיתונאי”, מציין רוזנטל, שאכן מילא בעיתונות שורה של תפקידי עריכה וכתיבה בכירים.

ב־2005, לאחר זכייתו בפרס סוקולוב היוקרתי, נפרד מהעיתונות והתמסר כליל לענייני לשון. למרות זאת, כשהוא שומע הספדים על עתיד העיתון, הוא יוצא נגד המספידים. “אני לא נגד דיגיטל ונגד אינטרנט”, הוא מבהיר. “הטכנולוגיה היא נפלאה, אבל יש מקום לכולם, ולא תם עידן העיתון. לכל אמצעי תקשורת יש את היתרונות שלו, וביחד הם משלימים זה את זה”.

לדבריו, כשהוציא בשנת 1980, בהיותו בן 35, את ספר הביכורים שלו, “הקיבוץ בעידן הספק”, לא העלה על דעתו שיגיע מתישהו לספרו ה־25. “העיסוק שלי בענייני לשון העלה את מפלס הספרים שלי”, הוא אומר. “גם קרו דברים שלא ביוזמתי כמו הכתיבה שלי לילדים, שהחלה מפנייה אליי. רק בעקבות הכתיבה הזאת הרשיתי לעצמי לקרוא לי סופר, כשהשתחררתי מכבלי התיעוד שהיו בספרים קודמים שלי. ‘מסעותיי עם העברית’ הוא באופן מובהק ספר של סופר”.

בגיל 70 קיבל רוזנטל תואר דוקטור. “שנים עבדתי באוניברסיטה הפתוחה ולא היה לי זמן לחשוב על דוקטורט”, הוא אומר. “ביום שבו יצאתי לגמלאות, בגיל 67, התחלתי בלימודים לתואר הזה, שמוסיף לי סמכות כשאני עוסק בענייני לשון”.

בין השאר פרסם רוזנטל את “מילון הסלנג המקיף”, ואחריו באו “מילון הצירופים” ו”שירת הפזמ”ניק”, כפי שקרא למילון הצבאי הלא רשמי שלו. “יצירת מילון היא מעשה קסם או הדבר הקרוב ביותר לגיהינום”, הוא סבור. “אומנם באמצעים החדישים של היום העבודה כאן הרבה יותר קלה, אבל מצד שני הצורך לעדכן כל הזמן הוא באמת משהו מהגיהינום”.

רוזנטל, המפגין גישה עצמאית בענייני לשון ולא תמיד דבק במוסכמות, נחשב כאופוזיציונר לטהרני לשון למיניהם, בהם ד”ר אבשלום קור. “אנחנו מזמן לא ב’גדוד מגיני השפה’”, הוא אומר.

“דרכן של שפות להיות מושפעות זו מזו. העברית עולה כפורחת לא למרות הלעז, אלא במידה רבה בזכותו. אם יש החוששים מכך שהאנגלית הגלובלית תשתלט על העברית, אני יכול להרגיע ולהבטיח שהיא לא תפיל את חומת הסנטימנט הלאומי. בוודאי שלא קורה לנו מה שקורה באיסלנד, שם פוחדים שהשפה שלהם תיעלם. השפה העברית מגדירה אותנו כיהודים ישראלים, וככאלה נישאר איתה”.

אבשלום קור (צילום: מירי צחי)אבשלום קור (צילום: מירי צחי)

כחבר הוועדה למילים חדשות באקדמיה ללשון העברית, ד”ר רוזנטל איננו טומן את ידו בצלחת בנוגע לחידושי לשון משל עצמו. כך למשל, התקבלה הצעתו לקרוא למילה “וריאנט”, שחדרה לחיינו בעידן הקורונה, בשם העברי “הגוון”, מלשון גוון. “לא נראה לי שמשתמשים בה מי יודע מה”, הוא אומר. “לעומת זאת, לא התקבלה הצעתי לקרוא לתחרות הוויכוחים ‘דיבייט’ ‘קרב־שיח’. במקום זה מצאו את ‘מעמת’, מילה איומה שאף אחד לא משתמש בה”.
יופי, עשינו
בכל הנוגע לפוליטיקה, היא ממנו והלאה. “אני מתעב פוליטיקאים ומסתייג משפתם”, הוא אומר. “אני לא מאמין להם ומשתדל להתרחק מהם כמה שאפשר. עם זאת, יש יוצאים מהכלל, כמו ח"כ והשר לשעבר חיים אורון (ג’ומס), שאני כעת בשלבי סיום של כתיבת ספר שיחות עמו. בניגוד לרבים מעמיתיו לשעבר בפוליטיקה, הוא איש נורא חכם, שתוכו כברו. לעומת זאת, אני מתאפק מלומר דבר על הגברת שהולכת לפרק את הקואליציה”.

חיים אורון ג'ומס  (צילום: מירי צחי)חיים אורון ג'ומס (צילום: מירי צחי)

מה מעצבן אותך יותר מכל?
“הכיבוש. הוא אוכל בנו מבפנים ומבחוץ ומונע מאיתנו לשים קץ לסכסוך. שלא יהיו אשליות: אם הוא לא ייפתר בתוך איזשהו זמן, אנחנו לא נהיה פה. אין סכסוך שיכול להימשך לנצח. אי אפשר להסתפק בהסכמי אברהם עם כמה שייח’ים במפרץ הפרסי. בסדר, יופי, עשינו. אני מאושר גם מהשלום עם מצרים. אבל שום דבר איננו תחליף לשלום בארץ הזאת.

"כל עוד הכיבוש נמשך, אי אפשר להיות ציוני בלב שלם. לכן אינני מניף דגל ביום העצמאות. לא כי אני נגד הדגל, אלא כי הוא אומר משהו שאני לא רוצה להגיד. מצד שני, הגדעון לוים למיניהם מתועבים בעיניי באותה מידה. אנחנו עם של 3,500 שנה עם תרבות מדהימה. מול דברים כפי שהוא כותב, אני ציוני, אם כי מתוך מחאה”.

אתה חי בשלום עם הגיל?
“בגיל 76 שוכן בתוכי איש צעיר. רובנו איננו מקבלים את הגיל שלנו. לרפואה המתקדמת של היום יש יותר יכולת לפתור בעיות בריאות, ותוחלת החיים עולה. עם זאת, למרות שאנחנו דוחים את הקץ, מתנהל מולנו מצעד בלתי פוסק של פרידות, שמזכיר לנו כל הזמן שכולנו בני תמותה וזמננו קצוב. בסופו של דבר, החיים הם גשר צר מאוד, כשמכל צדדיו המוות. אף פעם לא האמנתי שיש דבר כזה, העולם הבא. מי שרוצה לחיות בשקר, יאללה, שילך על זה”.