פ"ד ג'יימס, “לא עסק לאישה", מאנגלית: יעל רנן, עם עובד, 240 עמ'

זה לא עסק לאישה להיות בלשית וחוקרת פרטית, אומר לקורדליה גריי כמעט כל מי שהיא פוגשת; אולי זה גם לא עסק לאישה לכתוב ספרי מתח ובלשים, אבל עובדה שנשים (בריטיות) כמו אגתה כריסטי, דורותי ל. סיירס ופ"ד ג'יימס, שכונו בין היתר “מלכות הפשע", עשו את זה טוב יותר מהרבה גברים. “ממה יש לחשוש?", שואלת אחת הדמויות בהקשר דרמטי, “אלו בסך הכל גברים". ולא שקורדליה גריי, גיבורת הרומן המטא־פמיניסטי של ג'יימס, קוטלת קנים. היא רק בת 22 (ולטענתה, “להיות צעיר יכול להיות נורא לפעמים"), ומתייחסת למפקח הבילוש (שכאן מוכתר כרב־פקד) אדם דלגליש כאל קשיש מופלג, וכולו בן 45, או פחות מזה. קורדליה, ששונאת שאנשים שואלים אותה בהתחכמות מה שלום אחיותיה (בהשאלה מ"המלך ליר") ובטוחים שהם מקוריים, יורשת סוכנות חקירות בנסיבות מצערות (התאבדות של הבוס) ונקלעת לחקירה של התאבדות (לכאורה) אחרת, שמניעה עלילה מסובכת וחכמה גם כשהיא מופרכת במקצת, וכל הזמן מהפנטת וממגנטת, כמעט כמו כל מה שפיליס דורותי ג'יימס יצרה.

הספר הזה כבר בן 50, אבל הוא רענן, חצוף וקוצני כשהיה בהיוולדו, הרבה בזכות התרגום החי והמשובח של חוקרת הספרות המנוחה יעל רנן, החתומה בין היתר על תרגומי המופת של “יוליסס" ו"חדר משלך" (אפרופו מטא־פמיניזם). ברגעים המענגים ביותר בספר נדמה שרנן, שזה תרגומה האחרון, לוקחת פיקוד והטקסט הופך שלה לא פחות משהוא של ג'יימס. חדוות היצירה ושמחת ההמצאה שלה מורגשות וגם מידבקות, והתוצאה היא חסד הדדי מופלא; היה בוודאי משהו משחרר בחוסר היומרנות של ג'יימס, שרנן לא מצאה אצל ג'ויס או סארטר, ושעזר לה לפרוש כנפיים צבעוניות ולעוף לחופשי. “מים זימרו בתעלות הדקורטיביות לאורך רחוב טרמפינגטון", והנה הברונית הבריטית מזמרת בעברית של חג.

ג'יימס היא גם לא וירג'יניה וולף, אבל היא כותבת מיומנת ומשוכללת שהשליטה שלה בסיפור פשוט מפעימה. היא לא חוששת להביע רעיונות “גדולים", חברתיים, פוליטיים ופילוסופיים, אבל היא פחות דוגמטית, דידקטית ומטיפנית מאיין ראנד למשל, גם כשאחת הדמויות נסחפת לנאום לא בלתי פשטני כמו “לאנשים יש צורך אדיר להקריב את עצמם. הם מוכנים למות בשביל הכל ובשביל כלום, למען הפשטות חסרות משמעות כמו פטריוטיות, צדק, שלום; למען אידיאלים של אנשים אחרים, למען הכוח של אחרים, למען כמה מטרים של אדמה". אותה דמות מגדילה ואומרת, “תראי כמה זוועות, אלימות, שנאה ודיכוי הביאה איתה דת האהבה (...) אהבה היא הרסנית יותר משנאה. אם את חייבת להקדיש את חייך, תקדישי אותם לרעיון".

עטיפת הספר (צילום: יח''צ)עטיפת הספר (צילום: יח''צ)

ג'יימס נתלית בלי בושה באילנות גבוהים, ומרבה לצטט את המשוררים קיטס, בלייק, ג'ון דאן ואחרים. אם הכתיבה של אגתה כריסטי מעוגלת ולא בוחלת במתיקות, זו של ג'יימס שפיצית, זוויתית, חריפה ואפילו צורבת. אם כריסטי היא השוקולד, ג'יימס היא המנטה. לא זו בלבד שאין בה מתיקות, אלא שיש בה התפרצויות של רשעות צרופה שפעמים רבות הצליחו להצחיק אותי. כך למשל היא מתארת קלדנית מזדמנת: “היא הייתה אישה לא מרשימה, בעלת שפתיים קמוצות באופן קבוע, כאילו התאמצה למנוע משיניה הבולטות לזנק מתוך פיה, סנטר נסוג עם שערה עבה שצמחה מיד אחרי כל מריטה...". אנשים אצלה מרשים לעצמם לומר דברים איומים במיוחד על אנשים אחרים, כמו: “טיפוסי לה לקחת את המאהב הנוכחי לראות איך שורפים את הקודם. זה מדליק אותה, כנראה", וקורדליה עצמה שואלת את אחת הנחקרות בלי למצמץ איך היה הסקס עם הצעיר שמת בנסיבות חשודות. ג'יימס עצמה העירה פעם בראיון שתקינות פוליטית היא “פשיזם לשוני", והיא מנסה להילחם בתופעה בכל כוחה. “המוות ממש עוקב אחרייך", מעיר מישהו לקורדליה, ואחר כך מצטט את הבישופ ג'וזף הול, שאמר, “המוות נוכח בלידתנו, והעריסה ניצבת בקבר". ובכלל, מסבירים יודעי דבר אחרים, לא צריך סיבות להתאבד, צריך סיבות לחיות.

כמה מהתיאורים של ג'יימס הם מהלומות מחץ (“עיניו היו זוג חלמונים חיוורים, שצפו בחומר קריר כחול ורידים"; “מיינה ורדים ופרזיות לפי סוג וצבע כמכינה קורבנות להוצאה להורג"; “הקירות התנפחו כמו בטנו של נחש מקפיא דם"), אבל הנטייה שלה לפרטנות יתר במקרים מסוימים גובלת בטרחנות, אם כי אחרי שהיא מפרטת לעייפה שורה של רהיטים למשל, היא ממהרת לפצות על כך בחן הייחודי לה, עם משפט כמו “נדמה כי הרהיטים החדשים למראה הם תפאורת תיאטרון שנכשלה ביצירת האווירה המתאימה". גם בתרגום העשיר של רנן ישנן כמה מעידות קטנטנות - המילה “פוץ" לא שייכת לעולמה של ג'יימס, ובחירות עריכה שגויות הפכו את רחוב נוריץ', למשל, לרחוב נורוויץ', שלא לדבר על האיות המוזר של “אינטליגנציה" ו"אנגליה"  (המדינה) עם שתי יודים בכל אחת. ועדיין, הסך הכל כאמור שואף לשלמות.

מרגשת במיוחד היא הופעת האורח בספר של אדם דלגליש, שהיה בן בית אהוב כל כך בישראל של שנות ה־80 וה־90, בזכות הופעתו הכריזמטית של השחקן רוי מרסדן בעיבודים הטלוויזיוניים המוצלחים לסדרת הספרים בכיכובו. דלגליש הציניקן, היהיר והבלתי מנוצח הוא מן הסתם דמות מורכבת יותר מזו של קורדליה, שגילה כאמור כמחצית מגילו וכך גם חוכמת החיים והעומק הרגשי שלה, ובכל זאת קורדליה מתגנבת אל הלב די בקלות; יש לה רקע עצוב, עתיד לא ברור ומוח מושחז ויצירתי, המחשבות שלה ושל מי שבראה אותה מצליחות להפתיע בלי הפסקה (“ישנה הפחתת עונש בגין התנהגות טובה, אבל איך אפשר להיות טוב בכלא?"), והיצר ההורי כלפיה והרצון להגן עליה נכנסים לפעולה כמעט מיד. וכשהיא מתנפלת על דלגליש עם מנת התוכחה שמגיעה לו - וכמה נחמד לחזות בדמות מיקום אחד של ג'יימס (קורדליה עמדה במרכזו של ספר נוסף, "הגולגולת שמתחת לעור", שיצא כעשור אחרי קודמו) "מכניסה" לדמות מיקום אחר - אין גבול לגאווה.

דלגליש בספר הזה הוא אורח משמעותי לרגע שרואה כל פגע, ואמרי השפר שלו פוגעים בול (“תחושת בטן היא משרתת טובה ואדון רע מאוד"), גם כשהוא מייחס אותם (בהקשר צובט לב) למישהו אחר ומזלזל בהם כביכול. כמה טוב שבאת הביתה, חבר, היית חסר. תן לי דקה להתרגל אליך (ואל פ"ד ג'יימס) שוב, ותודה על שעות של הנאה.