בתיכון הייתי הכי בולטת בחוג בלט. היינו שתים־עשרה בנות בערך, ולי היו את הבגדים הכי יפים שאמא הביאה לי מצרפת כשחזרה מישיבת עבודה. באריזה היו שלושה בגדי גוף וגרבונים בצבעים תואמים - סגול, שהיה הצבע האהוב עלי, ורוד בהיר ולבן, ובאריזה נפרדת היו נעלי אצבע לבנות.
כשאמא הקפיצה אותי בבוקר לבית ספר, פתאום הרגשתי שאין לי קשר אליה, שהיא לא אמא שלי. כאילו אני לא שייכת אליה בכלל. אמרתי לה "תודה" כשירדתי מהאוטו. היא אמרה לי, "יום טוב" והמשיכה לעבודה.
הקשבנו למוזיקה והרגשתי שאני שטה לי בתוך מנהרה תת־קרקעית. אחר כך הגעתי למשטח עגול, הורדתי את הסניקרס שלי והתחלתי לרקוד. רקדתי ודמיינתי את ההורים שלי הרקדנים. הם היו ממש מקצועיים ועשו את "רומיאו ויוליה" ואת "ג'יזל". איזה מהממים. גיליתי שאני כל כך דומה לאמא שלי בעיניים ובאף. את המצח קיבלתי מאבא.
התרעות פיקוד העורף