ג'ון גרישם נדחה בראשית דרכו על ידי 22 הוצאות לאור. חרף מכתבי הדחייה שלא הפסיקו להגיע, הוא הפך לסופר המרוויח ביותר בשנות ה־90. גם ספר הפולחן "זן ואמנות החזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסינג נדחה על ידי למעלה מ־120 הוצאות לאור. והם לא לבד: מגירות הזיכרון הספרותי מלאות במכתבי דחייה שקיבלו יוצרות ויוצרים – מהם גדולים יותר ופחות - אבל ניצחונם של הדחויים, שבהמשך הפכו פופולריים - כנראה תמיד יהיה מתוק יותר.

גם הארכיונים העבריים מלאים במכתבי דחייה: חלקם מרושעים, אחרים לקוניים, וכמה משעשעים. כך למשל בשנת 1955 קיבלה דבורה מוסינזון הצעירה מכתב סירוב מהוצאת מ. ניומן, שאליה שלחה את טיוטת "דפי תמר", ובו נכתב: "יש כמה רשימות נאות, אבל זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. ועכשיו, אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת... עליי להודות שאם אני ניגש להוציא את הספר, עליי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים אם תהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, 'אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה. אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט'. כלומר, קליינטית אחת פחות". לימים, כידוע, הפכה מוסינזון לסופרת דבורה עומר שכתבה ספרים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הספרות הישראלית.

דבורה עומר (צילום: ראובן קסטרו)דבורה עומר (צילום: ראובן קסטרו)

על הרקע הזה נולד "מדחי אל דחי", ערב הסיום של תוכנית "פרדס" של הספרייה הלאומית, שייערך ביום רביעי הקרוב עם זוכי מלגת פרדס לשנת 2022: נעמה דעי, מרב השרוני, משה עזוז, אסף קוגלר וחברי קבוצת תיאטרון רות קנר. "לאורך השהות בספרייה פגשנו ארכיונאים ואוצרות סיפור, וכל אחד מאיתנו נמשך לחומרים שעוסקים בתחומיו", מספרת נעמה דעי, מחברת "צערו העתיק של הירח" (עם עובד). "לא הצלחנו למצוא משהו שנגע בכולנו באמת, ואז נזכרנו במכתב הדמעה של דבורה עומר, ואת זה הרי הכרנו כולנו: ארבעתנו חווינו דחייה והכרנו את החשש הכבד הזה שאנחנו לא מספיקים, שמה שכתבנו לעולם לא יראה אור, שמקומנו הוא המגירה. כולנו פגשנו בניסוחים הגנריים שמודים לנו על ששלחנו את מחמל לבנו. לכל אחד מאיתנו יש כמובן סיפור אחר לגמרי, אבל זה היה הנושא שאף אחד מאיתנו לא התקשה לכתוב לתוכו. כולנו מצאנו במכתבי הדחייה את הפחדים והזיכרונות שלנו עצמנו, הדים למכתבי רפאים שקיבלנו ונקבל".

המכתב מהוצאת הספרים אל דבורה עומר (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)המכתב מהוצאת הספרים אל דבורה עומר (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)

בלי תעמולה

יחיאל פרלמוטר, לימים אבות ישורון, שקיבל במשך תקופה ארוכה מכתבי דחייה ואחר כך הפך ליקיר העורכים הספרותיים, הוא סיפור סינדרלה של ממש. על כך מעידים המכתבים שבארכיונו שבגנזים. במכתב מ־1931 כתב אליו פישל לחובר, עורכו הראשון של ירחון אגודת הסופרים "מאזניים": "קראתי את שירך ולא מצאתי בו את העיקר – שירה". במכתב קצר ועוקצני אחר משנת 1951 דחה לחובר את שיריו של ישורון בכותבו: "הנה השירים וסלח על האיחור. כאמור, הם לא נראו לי להדפיסם. אפשר בי ובטעמי 'האשם', אבל אין לעורך קנה מידה אחר מאשר טעמו הוא". ולשם הניגוד, מהשנים הטובות שבהן הפצירו בו שרק ישלח משהו, בגלויה ששלח דוד פדהצור ב־1983 אל ישורון, כתב: "שבט יוצא – ולא רק אדר בפתח, גם 'משא' מצפה לשירך לפסח. אני יודע, השירה גרועה – אבל הכוונה טובה".

המכתב מהירחון ''מאזניים'' לאבות ישורון (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)המכתב מהירחון ''מאזניים'' לאבות ישורון (צילום: באדיבות הספריה הלאומית)

בספרות כמו בספרות, פעמים רבות מסתתרת פוליטיקה פנימית. אפרת וקסמן, רכזת התוכניות ליוצרים בספרייה הלאומית, מזכירה כי מחזור שיריו הראשון של פרלמוטר ראה אור ב־1934 בשבועון הספרותי "טורים" בעריכתו של אברהם שלונסקי. "כתב העת 'טורים' הוקם כדי לנגח את חבורת ביאליק ששלטה בעולם הספרות העברית, וכתב העת הוותיק יותר 'מאזניים' היה עבורה במה וכלי ביטוי עיקרי", היא אומרת.

אפרת וקסמן (צילום: יוני קלברמן)אפרת וקסמן (צילום: יוני קלברמן)

בארכיונו של הלל עומר, הלוא הוא ע. הלל, מונחים שני מכתבי דחייה מעורכי "מעריב", שלום רוזנפלד (1974) ומשה ז"ק (1983). מאחד המכתבים עולה שע. הלל ביקש לפרסם ביקורת שלילית על ספר, אולם רוזנפלד לא רצה כלל לערוך דיון ביצירה. "אינני חושב שכדאי שאנחנו נעשה תעמולה כזו לספר", כתב אליו. בשביל להמתיק את הגלולה, ראוי להזכיר מכתב ששיגר משה שמיר אל ע. הלל בזמן עבודה על גיליון ראש השנה 1976 (תשל"ז): "בהתרחב היריעה נמצא המקום לשיפור האיכות, ועל כן אנו פונים אליך בבקשה כי תזכה אותנו ואת הרבים במשהו משלך, בשיר, בפרוזה או במסה – הכל לפי המצוי עמך והרצוי לך".

שלמה צמח, שהיה עורך חשוב, תמיד שמר על טקט, כמו במכתב ששיגר אל ישראל זמורה ב־1954 משולחנו כעורך "בחינות" (במוסד ביאליק): "קראתי דבריך, צחקתי הרבה! עוד לא היה מעשה משונה כזה בעולם... אבל כיצד מפרסמים דברים אלה לאחר הדברים שנפלו ביני לבינו? והרי הזהירו: התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".

מכתב משלמה צמח אל ישראל זמורה (צילום: באדיבות מכון גנזים של אגודת הסופרים)מכתב משלמה צמח אל ישראל זמורה (צילום: באדיבות מכון גנזים של אגודת הסופרים)

יו"ר מכון גנזים של אגודת הסופרים, הסופרת אדיבה גפן, אומרת שלפעמים מכתב דחייה לסופר מצליח הוא ניצחון, אם בהמשך התקבל על ידי עורך אחר. "אתה דחית אותי, לא הערכת מה יש לך ביד, זלזלת, אבל תראה איך אני כובש לעצמי מקום", היא אומרת. "לפעמים זה מכתב שהופך לציון דרך. הספר הראשון שלי, למשל, נשלח להוצאת כתר, ואחרי שבועיים בלבד ענו לי שהספר מאוד נחמד, אבל אם הוא יתקבל לסדרת ספרי מתח, יש לשנותו ועליי לא להסתפק בנרצח אחד כמו שהיה בספרי, אלא להוסיף עוד כהנה וכהנה. שקלתי ועניתי שלא בא בחשבון, ומיד שלחתי לזמורה, ושם התקבלתי בחיבוק גדול והספר היה רב מכר ענק שקטף ביקורות נפלאות. 'רצח בקריאה ראשונה' היה הספר שפתח לי את הדלת, ומאז אני אך ורק בהוצאה שרצתה אותי. אני מספרת את הסיפור בכל הזדמנות. זהו ניצחון גדול. לימים עורך סדרת ספרי המתח הודה ואמר: 'טעות הייתה מצדי'".

אדיבה גפן (צילום: אלבום פרטי)אדיבה גפן (צילום: אלבום פרטי)

סירוב כפול

בארכיון בית ביאליק מונחים שני מכתבים מיולי 1898 מאת אחד העם בתפקידו כעורך כתב העת "השילוח". באחד, הנפתח במילים "שירך הקטן טוב בעיניי", דוחה אחד העם את פרסומו של השיר "יַלְדוּת" שביאליק חיבר ב־1897 ורצה לפרסם ב"השילוח". צוות ארכיון בית ביאליק שפך אור על העימות הספרותי־פוליטי: אחד העם ראה בכתב העת "השילוח" במת דיונים רצינית בנושאי הלאום הבוערים, מדיניות שעוררה אי־נחת אצל הדור הצעיר של הספרות העברית שביקש להיות אוניברסלי יותר. שירו הסאטירי הקצר של ביאליק מצדד במשנתו של אחד העם, אף כי בתשובתו אחד העם אינו מתייחס לכך.

מכתב מאחד העם לביאליק (צילום: באדיבות בית ביאליק)מכתב מאחד העם לביאליק (צילום: באדיבות בית ביאליק)

את הדחייה הוא מנמק בטענה שהשיר קצר מדי ומציע שביאליק ישלח לו "עוד שיר קטן מעין זה" כדי שיוכל לפרסמם תחת כותרת אחת. ביאליק נענה להצעה ושלח שיר נוסף הפותח במילים "בכרכי ים". וקסמן מסבירה כי בשיר ביאליק מתייצב בגלוי כתומך של אחד העם, אולם אחד העם משיב לו בדחייה נוספת. "הוא כותב: 'את השיר הקטן ששלחת לא אוכל להדפיס כמו שהוא כי למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל'", מספרת וקסמן. "ביאליק סופג, אם כן, דחייה כפולה לאחר שאחד העם דוחה את צמד השירים ששלח". השיר "ילדות", רואה אור כעבור שנים ספורות בקובץ "הגן" ב־1900. השיר השני, "בכרכי ים", נגנז ופורסם לראשונה רק לאחר מותו של ביאליק.

מכתב דחייה נוסף מאחד העם לביאליק (צילום: באדיבות בית ביאליק)מכתב דחייה נוסף מאחד העם לביאליק (צילום: באדיבות בית ביאליק)

"תודה רבה על דוגמת התרגום לספרו של פלאדה. היא מאוד עזרה לנו להבין את אופיו של הספר. אני מצטער לומר שהחלטנו לא לקחתו... אני מצרף המחאה על סך 10 גיני עבור הכישורים והמאמצים שאתה ואשתך בטובכם השקעתם בעבודה". כך נכתב במכתב המונח בספרייה הלאומית בארכיונו של קרל ארנשטיין, סופר יהודי אוסטרי שהתגורר בלונדון ופעל שם כסוכן ספרותי. ארנשטיין שיווק בהצלחה את ספרו הראשון של הנס פלאדה, "איש קטן מה עכשיו" (1932), ויצירות נוספות שלו להוצאת פטנם, ולמעשה הוא האחראי להצגתו של פלאדה לקהל הבריטי.

"ארנשטיין ופלאדה עמדו בקשרי מכתבים במהלך שנות ה־30, ונוצר ביניהם קשר קרוב, עד כדי כך שארנשטיין ערך סידורים לחילוצו של פלאדה מגרמניה", מסבירה וקסמן. "פלאדה עמד לעזוב, אולם נמלך בדעתו ברגע האחרון. שנות המלחמה עברו עליו במצוקה גדולה ובהרס עצמי – התמכרות לסמים ולאלכוהול ואשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר המלחמה ביקש שר התרבות בממשלה הקומוניסטית של מזרח גרמניה, יוהנס בכר, לסייע בשיקומו של פלאדה. הוא הפקיד בידיו את תיק הגסטאפו של משפחה בשם המפל – תשתית ארכיונית שעליה מבוסס הרומן 'לבד בברלין', שאותו חיבר פלאדה בתוך שבועות ספורים, במעין טראנס של כתיבה טוטאלית.

זמן קצר לאחר שהשלים את כתיבת הספר נפטר פלאדה. הספר הצליח מאוד עם צאתו בגרמניה, ובעל חנות ספרים בברלין שלח אותו לארנשטיין, שתרגם את פרקיו הראשונים יחד עם אשתו האנגלייה והגיש אותם לפרסום להוצאת פטנם. מכתב הדחייה היה חוויה קשה עבור ארנשטיין, שגנז את תוכנית התרגום. פלאדה נותר בלתי מוכר במידה רבה במערב, עד לתרגומו של הספר 'לבד בברלין' לאנגלית בשנת 2009, ובעקבות כך גם לעברית".

נעמה דעי  (צילום: אלבום פרטי)נעמה דעי (צילום: אלבום פרטי)

"להיות סופר משמעו בהכרח לכתוב מכתבים אל הלא נודע - גם כשהספר מתקבל ויוצא, וודאי כשעדיין לא, ולעולם אין להיות בטוחים שמה שכתבנו ימצא לבבות פתוחים ואוזניים צמאות", אומרת דעי. "גם כשאתה ביאליק או אבות ישורון יכולים לדחות אותך. הנושא שלנו הוא מכתבי דחייה, אבל מבין ארבעה סוגי הסופרים שנכנסו ל'פרדס' ארבעתנו זכינו להיות בינתיים בין אלה שראו קצת את הצד השני, שקיבלו טלפון של קבלה, ואנחנו אסירי תודה מאוד. אנו זוכרים היטב את כיווץ הלב שהיה קודם לכן: אולי לא, אולי שוב לא, וכמה טוב שהפעם כן".