פעם, מזמן, כש"גאון" היה מונח נדיר ששמור לחתני פרס נובל (וגם אז לא לכולם), ולא מילה שמתארת בערך כל מתמודד שני ב"מאסטר שף" שמפיק מנה ראויה למאכל אדם או כל מי שעושה פרצופים בטיקטוק וגורף אחריו מאות אלפי עוקבים, היה גאון אחד שהתבלט מעל כולם.
הוא היה פיזיקאי יהודי גרמני עם מבטא כבד ובלורית בלתי אפשרית, כמעט כמו דמות מצוירת של “פרופסור מפוזר", ולמעשה הגדיר את הגאונות בעצם קיומו והפך לשם נרדף לגאון (שוב, עד המצאת הטיקטוק).

אלברט איינשטיין היה הגאון המושלם. רק שמתברר שגם גאונים טועים לפעמים, ואפילו בגדול, וכותרת המשנה של ספרו (ה־ כמעט כתבתי גאוני, בחיי), אבל בואו נסתפק ב"מצוין" ולרגעים גם “מסעיר" - של דיוויד בודאניס, היא: “חייו של גאון לא מושלם", אז מה אנחנו יודעים בעצם? אולי שום דבר ולא כלום. אם איינשטיין לא היה מושלם, מה יגידו אזובי הבגרות־שלוש־יחידות במתמטיקה?

בודאניס הוא סופר וחוקר פורה שלמד באוניברסיטת שיקגו מתמטיקה, פיזיקה והיסטוריה ולימד באוניברסיטת אוקספורד. כלומר, הוא בהחלט מאלה שהיו יכולים לומר לאיינשטיין, אלמלא מת ב־1955: “גדלתי עליך". והוא מתפעם ממשוואות פורצות דרך של איינשטיין כאילו היו אומנות נשגבת ופסגת היופי, ומשווה אותן ליצירות של באך ושייקספיר.

בודאניס מנתח בספרו את השנים הרעות של “גדול הגאונים בכל הזמנים", אלה שבהן עדיין הוזמן לפרמיירות הוליוודיות (הכוכבים פנטזו כנראה שמשהו מגאונותו ידבק בהם כשיצטלמו איתו על השטיח האדום), אבל ננטש על ידי קהילת המדענים שפעם סגדה לו. בודאניס אינו מבזבז זמן וניגש מיד לעניין. כבר באחת הפסקאות הראשונות הוא מתאר ומסביר את הצרה: “עמיתיו של איינשטיין התייחסו אליו כאילו עבר זמנו.

אפילו רבים מחבריו הקרובים כבר לא התייחסו ברצינות לרעיונות שלו. איינשטיין חש את הבידוד הזה. פעם היה ביתו מלא עמיתים, אנרגיה של נעורים, המולת שיחות. אבל לאחרונה שרר בו שקט מעיק. אשתו השנייה אלזה, השמנמנה והפטפטנית בכל עת, מתה כמה שנים לפני כן, וכמוה גם אחותו הצעירה והאהובה, מאיה".

מילא פטפטנית - פטפוטיה מילאו מן הסתם את הבית וגירשו את הדממה - אבל למה דחוף לנו לדעת שאלזה (שאיינשטיין האשים אותה בחייה ב"חולשה אינטלקטואלית" ובודאניס טוען שרוב חבריה היו “קשקשנים מהחברה הגבוהה") גם הייתה “שמנמנה"? במה זה רלוונטי? לבודאניס פתרונים. גם הוא כנראה לא מושלם.

איינשטיין העיד על עצמו שהוא “עקשן כמו פרד", והעקשנות הזאת (שלדברי בודאניס הייתה לפעמים חסרת כל היגיון) עלתה לו ביוקר בדיעבד. למעשה, כל התכונות שבנו אותו בתחילת דרכו - דמיון, תעוזה, חוצפה וביטחון עצמי מוחלט - הן שהרסו אותו בסופה. ספרו של בודאניס משמש גם כמעין משל או מעשיית מוסר על טבע האדם, שיכול לרומם אותו אבל גם לחתור תחתיו ולהביא לחורבנו. “גאונות והיבריס, ניצחון וכישלון, לא תמיד ניתנים להפרדה", הוא מזכיר למי ששכח - ורובנו, שאפילו לא התקרבנו למחוזות הגאונות והניצחון, שכחנו מזמן.

בודאניס מתחקה לאחור על עלייתו של איינשטיין לגדולה, ומסביר בלשון נהירה ומושכת את כל הישגיו האקדמיים ומחקריו (וב"לשון נהירה ומושכת" הכוונה גם למשפטים כמו “אילו מסה הייתה פשוט מוגדלת בגודל של שיעור מהירות האור בזמן המעבר במנהרת הטרנספורמציה, היא הייתה מייצרת כמות עצומה של אנרגיה". עם דגש על ה"פשוט", כן?), כשבדרך הוא מאיר את דמותו האנושית של איינשטיין הצעיר, שלמשל “השקיע זמן רב ברכישת היכרות עם בתי הקפה ובתי המרזח של ציריך: לגימת קפה קר, עישון מקטרת, שעות של קריאה ושל רכילות". איינשטיין הרכלן, את זה עוד לא היה לנו.

וישנו גם איינשטיין הפרפר הרומנטי, שמבטיח למי שתהיה רעייתו הראשונה שביחד הם יהיו הזוג המאושר עלי אדמות, ובאותה נשימה שולח לה רישום של כף רגלו כדי שתוכל לסרוג לו גרביים, כמה סקסי! כך נפתח אחד ממכתביו אליה, ב־1901: “בובה יקרה שלי! הערב ישבתי שעתיים ליד החלון וחשבתי איך אפשר לנסח את חוק האינטראקציה של כוחות מולקולריים".

נו, ברור, וכי על מה יכתוב לאהובתו? על מזג האוויר?

הזוג המאוהב נתקל במכשולים רבים, כמו התנגדותה הנחרצת של אמו של איינשטיין לשידוך עם הצעירה הסרבית והלא יהודייה, ולידתה מחוץ לנישואים של תינוקת שנמסרה לאימוץ, טראומה שאיינשטיין לא דיבר עליה מעולם. גם הגירושים שלהם היו קשים, הוא טען שהיא “מרעילה" את נשמת ילדיו ומסיתה אותם נגדו, ואחר כך בגד באשתו השנייה ללא הרף ו"התעקש שגברים ונשים לא תוכננו להיות מונוגמיים".

משקה מוקה היה אהוב עליו במיוחד, החוש העסקי שלו היה בעייתי במקרה הטוב (כשנתן שיעורים פרטיים, נהג להתיידד עם תלמידיו ואז לא היה נעים לו לגבות מהם תשלום), ובגיל 26 התחיל לכתוב סדרת מאמרים שתשנה כליל את פני הפיזיקה. בגיל 36 הוא כבר פיצח את הסוד הכמוס ביותר של היקום. בגיל 48, מספר בודאניס, “ידע איינשטיין שהוא מתקרב לנקודה שבה פיזיקאים עוברים מיצירה של רעיונות חדשים לעמדה של זלזול כלפי כל דבר חדש".

בחיי היומיום הוא יכול היה להיות בלתי נסבל, למשל כשהעיר לאשת חבר שניסתה לטגן כבד במים, וציין כי לשומן או לחמאה יש נקודת רתיחה גבוהה יותר, ועל כן הם מעבירים חום בצורה יעילה יותר. אחרי שעזב את גרמניה הנאצית, שבה שרפו את ספריו, מצא מקלט באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי, שם העביר את שנותיו האחרונות, ניגן בכינור בחג המולד להנאת השכנים, השיט סירה שלה קרא ביידיש “טינף" (טינופת) ופעל למען מילוט פליטים מאירופה לאמריקה, הוא בחר שלא להתמודד עם מכניקת הקוונטים החדשה, ונדחק הצדה.

הוא עבד לבדו ובודד את עצמו מכלים אנליטיים חדשים, באופן שבודאניס מכנה טרגי. הוא ידע שנעשה שולי. מאמר שלו נדחה על ידי כתב עת אמריקאי, וזו הייתה השפלה תקדימית של ממש. הוא חלף על פני ההתפתחויות החדשות במדע כשם שהן חלפו על פניו. הוא מת בביתו מהתפוצצות מפרצת בעורק הלב. הוא קרא לאחות ופנה אליה בלחש, אבל היא לא דיברה גרמנית ולא היה לה מושג מה אמר האיש הזקן לפני שמת.

דיוויד בודאניס, “הטעות הגדולה של איינשטיין". מאנגלית: חיים שמואלי, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 310 עמ'.