כל פעם כשאומרים "צריך", משהו בי מתקומם אוטומטית. לא, לא צריך! למה מי אתם שתגידו מה צריך? לא כל בית צריך מרפסת, לא צריך לצלצל פעמיים, וממש, אבל ממש, לא כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו. מדבר כלשהו, הכוונה, אמיתי או מטאפורי. אבל רונה צריכה. רונה באמת צריכה. ועם רונה לא כדאי להתווכח.

רונה היא הגיבורה של רומן הביכורים המלהיב הזה, שכדאי לתת לו הזדמנות (אבל לא צריך, כי מי אני שאגיד לכם מה צריך). היא שחקנית סלש עיתונאית סלש עורכת תוכן ומגישה בתוכניות בוקר שחוקרות לעומק את "דיאטת הגזר החדשה שמשגעת את הסלבס באינסטגרם".

הספר מדלג בין תחנות חייה, כשכל פרק נושא את הגיל שבו היא נמצאת בזמן התרחשותו, וברגע הנוכחי שבו אנחנו מתוודעים אליה, כשהיא בת 41, מגלה לה הגינקולוג שלה, ד"ר נזיר (בחירת שם מעניינת) כרות הרגש (אבל מתברר שהרגש צמח לו בחזרה פתאום, להפתעתה של הפציינטית), שלעוברית שברחמה, המיועדת להיות אחותם של שני ילדיה, אין דופק, ושעל רונה לעבור לידה שקטה.

רונה מקבלת את הבשורה המחרידה ברוגע יחסי. אולי ברוגע מוגזם. כל אחד והדרך שלו להתמודד. הסיוט הבירוקרטי מתחיל, ובמקום להתעסק בעצמה, רונה רוחשת אמפתיה לפקידת המרפאה ומהגגת על המצב הלאומי: "ככה נראית המדינה שלנו; איזו מטומטמת חופרת בטלפון לפקידה, אז הפקידה מגלגלת עיניים ואנשים עם דבר מת בבטן צריכים להמתין שכולם יסיימו...".

במקום להתפנות מיידית לחדר מיון, רונה לוקחת את עצמה ואת הדבר המת שבבטן שלה ונוסעת/בורחת למדבר. מדבר ממשי מאוד. שני הגברים בחייה קוראים לה משום מה, ללא תיאום ביניהם, "אפרוח", אבל גם אם רונה היא כעת ציפור מבוהלה בתוך כף יד, כמו ב"שיר משמר" של אלתרמן, יש בה כוחות של חיות קשוחות בהרבה, והיא חדורת מטרה, אפילו אם המטרה לא תמיד ברורה לה במלואה.

רונה נוסעת למדבר, על פניו, כדי לפגוש אהוב לשעבר שנטש לפני שנים אך מעולם לא נעלם באמת. היא חיה אותו בלי הפסקה ("אי אפשר לישון כשיש כלים בכיור של הלב"), כותבת לו מכתבים ולא שולחת, וחושפת שם בפניו ובפנינו סודות שלבעלה ("פגשתי אותו. את האיש שיתיישב בבולען שהשארת"), ששתי המילים האהובות עליו הן "הכל בסדר", אסור בתכלית האיסור לגלות אי־פעם.

כי אם הוא יגלה, שום דבר לא יהיה בסדר, או לפחות לא ישוב להיות כשהיה. רונה עוברת "מסע בזמן אל החור השחור בתוכי", אבל היא לא משקרת לעצמה, אף על פי שבמקום אחר היא מתוודה על כך שאנשים שאומרים אמת בלי פילטרים מעוררים בה גועל וגם קנאה. היא יודעת שטוב לא ייצא מהביקור הזה. היא ושירה עדן, שבראה אותה, מתנגדות עקרונית לכל סוג של בולשיט.

"אחת־עשרה שנים חלפו ואני יכולה להגיד שמשקרים לנו כשאומרים שהזמן עושה את שלו. יותר כמו אחרי תאונה, פשוט לומדים לחיות בלי החלק החסר, או שאולי מצמיחים חלקים דומים. רעיון לסטארטאפ - מדפסות תלת־ממד שמייצרות לבבות עבור אלה שנשברו להם. תחליף זול. יש לי פיפי, מלא מלא פיפי", כך היא מהגגת בעודה נוהגת בכביש 90.

ופיפי, כמו כביש 90, הוא חלק מהחיים, מה לעשות. אהבתי את הנטייה של רונה/עדן לסופי משפטים מפתיעים, כשמילה אחת יכולה לשנות טון ואווירה של משפט שלם. "הרגשתי שאני טו־מאץ' בשביל נטע, שהוא לא יכול להכיל אותי. תחושה חרבנה".

ויש בכתיבה של עדן משהו ישראלי מאוד, קצת בקטע של פעם (הבת החכמה של רונה שואלת "איך יודעים מתי פעם זה פעם?"), כשמישהו למשל "נעל את הקיפי", והרבה בקטע של היום, היום הזה ממש, כשכולם שואלים בכל הקשר אפשרי "מה קשור", ויש גם "מאיפה הוא הביא עכשיו להתגרש". ואזכורים לשירים העבריים הכי יפים שמתנגנים ברדיו וגם מחוצה לו, כשבאחד הדייטים מדברים על אבן גבירול, המשורר ולא הרחוב.  

ההסתכלות של עדן/רונה על דברים מרעננת ומקורית ומלאת הומור כובש. "טליה קיבלה ממני את הנחיריים. איזה דבר מוזר להעביר לבת שלך. נחיריים. מוארכים כאלה שמריחים הכל, גם את הדברים הכי מסריחים. בהיתי בה מתנדנדת. היא לבשה שמלה ירוקה שקניתי לה לתחפושת ביותר מדי כסף, שהייתי קונה גם לעצמי אם הייתה במידה שלי.

ירוק עמוק כזה עם כתפיות דקות. טליה זה שם מכוער. איך התקפלתי ונתתי לאורי לבחור את השמות של שני הילדים". היא גם מאבחנת בתבונה למשל ש"אנשים כל כך חסרי חשיבות יכולים לטלטל את עולמך ברגע".
באחד המכתבים שלא נשלחו היא כותבת לאהוב שעזב: "ארבע שנים ואני עדיין לבד. בקצוות העיניים שלי נחקקו נקודות של ייאוש.

הקוסמטיקאית אמרה שאלה קמטים ואפשר לתקן, ואני רציתי להגיד לה שאלו הן אכזבות בצורת חריצים, אבל היא מדברת בעיקר רוסית. אני מפחדת שרואים עליי, שאני שקופה לרחוב, שאני שקופה לגברים שפוגשים אותי וקולטים שאני תולה בהם תקווה שהם ייקחו ממני את החרדה מהישארותך בתוכי לנצח".

רונה מגלה את "כוחו המאגי של המדבר" ("קסם ואימה גדולה"), המדבר שיש לו זמן משלו ("דקה בתל אביב שווה לשתיים במדבר"). המדבר שאולי ייתן תשובות לכל ואולי רק יצמיח עוד שאלות רעילות; היא מרגישה אורחת בחייה שלה ומוכרחה לפתור את כל מה שטעון פתרון לפני שיהיה מאוחר מדי וכדי שתוכל להתקדם הלאה.

ברור, גבירותיי, עשו את זה קודם לפניה, ולא, רבותיי, היא לא תשנה את העולם, לא את עולם הספרות ולא זה שמחוצה לו, אבל עדן מטפלת בעדינות ובכישרון מובהק ונוצץ בנושאים משומשים כמו אבל ואובדן, אהבות קשות, כוחה וחולשתה של אהבה, אשליות וגעגועים בריאים ובריאים פחות, כשאפילו המדבר עצמו, לדבריה, יכול להתגעגע - ומקרצפת אותם במגע חדש, מלוטש, אישי וסקסי משלה. התוצאה עושה חשק לברוח לאיזה מדבר גם בשיא החום הנורא. אבל רק כי בא לנו ולא כי מישהו החליט בשבילנו ש"צריך".