דורית זילברמן, "הבלדה על דורית ומנחם״, ידיעות ספרים, 326 עמ׳


המציאות היא מקום נחמד לבקר בו, אבל לא הייתי רוצה לגור שם", מצטטת דורית זילברמן את פיליפ רות באיזשהו הקשר, ואז מגישה נתחים עסיסיים של מציאות ישר לפנים. ומילא הניים דרופינג הבלתי נמנע, כי מה לעשות שכולם היו חבריו, עמיתיו ומעריציו של מנחם זילברמן, שהוא המנחם ב"הבלדה על דורית ומנחם" - מאסי דיין ודודו טופז ורפי נלסון ועמוס עוז ועד אריק קלפטון, שדרכו הצטלבה איכשהו בדרכו של זילברמן - אבל המציאות הזאת היא חתיכת סרט שלא ייאמן ובכל זאת קרה באמת, כי הרי אי אפשר להמציא עלילה כזאת.

יש בה בין היתר אורגיה המונית בניו יורק של לפני האיידס, שהמספרת מדווחת עליה בהרחבה כצופה (מבועתת, משולהבת, מהופנטת) מהצד, וזה עוד ביקורה הראשון בחו"ל; יש הטרדות מיניות ברמות משתנות, כששמות המטרידים אינם חסויים (גבריאל מוקד וחיים טופול למשל), יש מגורים בדירה של יצחק צ'רצ'יל קלפטר מעל "בר 51" הנודע לשמצה ברחוב הירקון בתל אביב, כולל התיידדות עם זונות השכונה, ועוד זונות בדירה שדורית ומנחם קונים בלב התחנה המרכזית הישנה; והריונות קשים ובחילות והקאות והפרעות אכילה בפרטי פרטים מציאותיים, ותאונות דרכים מפחידות ועוני בוהמייני (כשכתר נופל מהפה בזמן מקלחת, למשל, שולפים אותו מהביוב כי אין כסף לכתר חדש) והורים מהגיהינום (ביולוגיים וחורגים, עם נטיית חסד לחורגים), משני הצדדים, כל אחד גיהינומי בדרכו, ובעייתית מכולם היא טובה הלא כל כך טובה, אמו של מנחם, שאותה, לפי גרושתו המתעדת, הוא שנא ואפילו תיעב, וטען במפורש ובמרומז שהייתה אחראית לרוב הבעיות שלו. והיו לו הרבה בעיות.

מנחם זילברמן היה סוג של גאון מפוספס, לדברי המספרת, לתחושתו שלו וגם לפי ההוכחות ההיסטוריות. בגיל 24 הוא היה הכוכב הכי גדול בישראל, כשכיכב בסדרת הטלוויזיה המקורית הראשונה ששודרה בערוץ היחיד דאז, עם מיליון אחוז רייטינג או יותר, "הבלדה על חדוה ושלומיק", שהממואר הסוחף הזה שאב ממנה את שמו. זילברמן היה שלומיק ויצק אותו בדמותו - חנון ממושקף, ציניקן ובדחן, ובעל לא מושלם לחדוה. זילברמן הוסיף בדיחות משלו לדיאלוגים שכתב יהונתן גפן, עוד חבר, ובדיעבד אפשר לזהות את חותמו האישי בתוצאה.

בגיל 32 פגש בנסיבות קולנועיות כצפוי את דורית אלרום (גינזבורג מהבית, וגם על השם הזה יש סיפור מעדות הוואו), גרושה טרייה מטייס ואם לתינוקת, לא בזבז זמן והבהיר שהוא לחוץ על חתונה וילדים, בניגוד לתוכניותיה שלה ובניגוד למה שהיא חשבה עליו עד אז. מתברר שדורית צפתה בסדרה הפופולרית יחד עם הוריה, כנערה בחיפה, ואף על פי שלא ידעה עדיין מה היא רוצה מהחיים, היא כן ידעה מה היא לא רוצה, אבל ממש לא, וזה בעל מגעיל כמו שלומיק. מנחם ניסה להסביר לה שהוא ישות נפרדת משלומיק, שהוא רק שחקן שגילם תפקיד, אבל היא יודעת או מרגישה שזה היה יותר מזה. ובכל זאת, היא מוכנה לוותר בשבילו על מחזר מיליונר מלונדון, אחרי היכרות קצרצרה, והוא אפילו לא אמר לה שהוא אוהב אותה, כי קשה לו עם הצהרות כאלה והפגנות רגש מוגזמות (לטעמו).

בגיל 32 הוא מוצא את עצמו בפוזיציה של קופירייטר מתוסכל, מבריק אך לא מוערך דיו ולא תמיד מובן (כמה מהרעיונות שלו בהחלט הקדימו את זמנם, וחלקם הפכו מיתולוגיים, כמו ההתעקשות על הלחנת מספר הטלפון ב"זהו זה", כששימש ככותב קטעי הקישור ומגיש פינת הקולנוע בתוכנית. שיר ה"צלצלו ל־414155" היה לקלאסיקה); מרבה להסתכסך ולריב ("אני הרב הראשי"), בהשראת יחסיו עם אמו, ומתקשה למצוא את מקומו בתעשייה ובעולם, גם אחרי הופעות ב"גבעת חלפון אינה עונה" וב"שלאגר", שביים ידידו הקרוב אסי דיין (שדורית גם מתארת בלי למצמץ זיון ספונטני שלו עם חברה שלה), ואחרי שכתב את מערכון האורנג'דה של דודו טופז (ואמר עליו במופע הסטנד־אפ פורץ הדרך שלו: "דודו טופז יוצא עם כל כך הרבה בנות - בגלגול הבא הוא יהיה טמפון").

הבלדה על דורית ומנחם (צילום: יח''צ)הבלדה על דורית ומנחם (צילום: יח''צ)

הוא מרגיש שהוא בונה ומניח את היסודות להצלחה של אחרים (אפילו ביצירת "כוורת" היו לו יד ורגל, הוא שותף לכתיבת "המגפיים של ברוך", והוא היה יכול למלא את תפקידו של גידי גוב ב"סיפורי פוגי" אבל לא הייתה לו סבלנות לחכות שאמרגן נדיב יאמץ את הלהקה, ולכן נסע ללמוד קולנוע בלוס אנג'לס והחמיץ את פרק התהילה הזה), לא תמיד מקבל על כך קרדיט ואז נשאר בצד, מתוסכל ומריר. דורית מצדה מאמינה בכישרונו ודוחפת אותו להתמסר ליצירה, אבל אז קולטת באיחור שמנחם זקוק ל"מערכת" שתעצבן אותו כדי שיהיה מסוגל ליצור, ואחרי אמו ומעבידיו במשרד הפרסום, היא עצמה המערכת כעת, היא האויב, והוא אפילו לא יוצר. לא מצב של ווין-ווין, אלא יותר לוז-לוז. "מנחם היה צפרדע גאון", היא כותבת, "עדיין ניסיתי לנשק אותו בתקווה שיצא נסיך".

המריבות שלהם מפוארות, גרנדיוזיות, כמעט אופראיות, לפני הילדים, לפני קהל, ולפני פירוק הזוגיות הבלתי נמנע, שדורית אינה נכנסת אליו. היא בוחרת לסיים את הממואר, שמוקדש לילדיהם (הם בגרו בינתיים ובכל זאת קשה להאמין שיהיה להם קל ופשוט לקרוא את כל תיאורי המריבות, או הדיוקנאות הלא מחמיאים בעליל של כמה מהסבים והסבתות שלהם, כמו גם את הווידוי של אמם, שבתחילה כלל לא נמשכה פיזית לאביהם) ולמנחם עצמו, במלאת שמונה שנים למותו העצוב בטרם עת באמריקה, בסיפור על תאונה שאירעה באיטליה ובציטוט מקסים של מנחם מתוך מופע הסטנד־אפ שלו: "אז תודה לכם על שבאתם ל'ערב בלי אשתי', ואני מקווה שנהניתי".

הספר של דורית זילברמן מעורר חשק לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי של מנחם זילברמן, "יומנו של מוישה", שבתם אביגיל הוציאה בעזרת פרויקט מימון המונים אחרי מותו. מעניין יהיה לשמוע את הצד שלו. הצד שלה (היא מאבחנת יפה אגב שאחרי שאנשים מתגרשים הם נהיים "צדדים") קולח, חי מאוד ומפתיע בכנותו הכמעט ברוטלית לפרקים. מנחם זילברמן היה סוג של חידה טרגיקומית שדורית זילברמן מודה שאולי אפילו היא לא הצליחה לפצח בדיוק, ובכל זאת היא עושה עבודה מצוינת ומאירת עיניים, בעודה מדברת גם על הקריירה שלה בצלו של מנחם (הדברים היו שלובים זה בזה, אבל מנחם גונב לה את ההצגה גם כאן). אני מקווה שנהניתי, ודי בטוח שגם אתם.