אורי אורלב נולד על מנת לספר סיפורים. אפילו במניין שנותיו טמון היה סיפור: בן 93 היה במותו, אבל תמיד היה רשום כבן 91 משום שבעת שהותו במחנה האימים ברגן־בלזן דודתו סטפניה קיצצה במניין שנותיו, ובלבד שהנאצים יקציבו לו מעט חלב. לפני שנים ספורות תיאר אורלב בראיון ל”מעריב” את מחנה הריכוז שאליו הגיע יחד עם אחיו הקטן ועם דודתו. “בימים הראשונים מחנה המשפחות שם היה כמו קייטנה. שמש, יער מסביב, משפחות עם ילדים שאפשר לשחק איתם. איזה כיף!”, אמר. “אבל הכיף נגמר מהר. בסוף הרוב הובלו לאושוויץ. למזלנו, הודות לתושייה של הדודה נמנינו עם קומץ היהודים שהנאצים לא פגעו בהם שם”.

שם, כשהיה בן 12־13, עם רדת החשיכה על היום ועל התקופה, החל בכתיבת שירים על גבי קרש של דרגש. אחרי הטיוטות, העביר את השירים אל הפנקס ששמר בחרדת קודש. אלו קובצו בספר “שירים מברגן־בלזן - 1944” שראה אור בעברית ובפולנית בשנת 2005 בהוצאת יד ושם, ובהם עדויות של ילד יהודי שרואה את הכאוס ומאתר גם את הטוב בתוכו. על כריכתו מופיעות המילים: “כתב: יורק אורלובסקי. תרגם: אורי אורלב”.

יורק אורלובסקי נולד בוורשה בבית בורגני מתבולל. אמו זופיה, שהייתה כימאית במקצועה, נרצחה בידי הגרמנים. אביו מקסימיליאן, רופא במקצועו, נשבה בידי הרוסים, ועקבותיו נעלמו עד לאחר המלחמה. יורק הוסתר יחד עם אחיו קאז’יק בחדר סגור בגטו ורשה על ידי בת משפחה, ומשם הגיע ההמשך הבלתי נמנע: מחנה ברגן־בלזן. כשנתיים שהו האחים במחנה המשפחות עד לשחרורו בידי הצבא הבריטי. אחרי המלחמה הגיעו ארצה, וקיבוץ גניגר הפך לביתו החדש. יורק, שלא ידע מילה בעברית וגם לא מי יודע מה הכיר את ערכי הציונות, הפך לאורי הרפתן.

הוא שירת בקורס המ”כים הראשון של הנח”ל בצה”ל, ומעת לעת נהג להרחיק לתל אביב יחד עם חברו, שלמה היקה מהרפת, כדי לצפות בסרט קולנוע. בזמן הנסיעות, הסיפורים זרמו כמים ועם הזמן כונסו לספר האוטוביוגרפי “חיילי עופרת” בעריכתו של אברהם שלונסקי ב־1956 (ספריית פועלים) ובמהדורה חדשה ב־1989 (כתר). זו הייתה תעודה אנושית חשובה, כתובה בכאב וברוח טובה, ובה סיפורם של יורק וקאז’יק, שני ילדים שעברו את אימי המלחמה בפולין ובגטו. יורק היצירתי ובעל הדמיון העשיר לוקח על עצמו משימה: להמציא סיפורים ומשחקים לשניהם על מנת לצלוח את הימים והלילות.

המבקרת לאה גולדברג יצאה מגדרה, הספר הפך לתסכית זוכה פרסים, תורגם לשמונה שפות, בהן סינית, איטלקית והולנדית, ובהמשך עובד לסרט בבימויה של אלה שחף. “חיילי עופרת”, שכתב ידו המקורי נמצא בארכיון גנזים של אגודת הסופרים, היה הספר הראשון מתוך 40 ספרים שחיבר. אל אלו הצטרפו תרגומיו, בהם לספריו של ד”ר יאנוש קורצ’אק, “המלך מתיא הראשון”, וספרי המדע הבדיוני של הסופר סטניסלב לם.

רוץ ילד רוץ (צילום: כריכת הספר)רוץ ילד רוץ (צילום: כריכת הספר)

אפשר אחרת

התחנה הבאה של אורלב הייתה קיבוץ רמת יוחנן, לשם עבר עם קץ נישואיו הראשונים לאחת מבנות גניגר. הוא הכיר את יערה, מי שלימים תהפוך לרעייתו ואם ארבעת ילדיו, והשניים עברו לגור בקיבוץ מעלה החמישה. בצד עבודתו ברפת, ישב וכתב תסכיתים לרדיו. עם היוזמה של ראש עיריית ירושלים טדי קולק להקצות אחרי מלחמת ששת הימים בתים לאמנים בשכונת ימין משה, בהם יהודה עמיחי, עברו בני הזוג להתגורר בה.

“אחד הנושאים הכי רגישים והכי סבוכים שמורים ומחנכים נדרשים אליו הוא השואה. אין סופר שהעביר את הנושא בשילוב של עומק ורגישות כמו אורלב, שהקל את התיווך ואת הדיבור על הנושא הזה עם ילדים ובני נוער”, אומרת ד”ר נעמי דה מלאך, ראש החוג לספרות במכללת אורנים.

ואכן, אי אפשר לדבר על אורלב מבלי להתייחס לעובדה שהוא הבין את השיטה עוד לפני שחוקרים רבים השכילו לנסח אותה. אם במשך מספר עשורים עבר הדיבור על השואה דרך המספרים שנועדו לומר: זכרו את גודל האירוע שבו עם מושמד ושישה מיליון נרצחו, אורי אורלב הבין שאפשר אחרת. שהמשמעות האמיתית והעמוקה גלומה בעם שנכחד, בעולם שאבד ובמה שאיבדה האנושות מתוך צלמה.

הוא הבין שחובה להציל את צלם האדם מערימת הגופות. התובנות הללו, טרם נוסחו לתובנות מוסדרות ומשם לתוכנית להוראת לימודי השואה, הן חלק בלתי נפרד מהספרים של אורלב. בספרו “האי ברחוב הציפורים” שכתב לנוער, הילד אלכס מתקיים במרחב צר, דחוק ומבהיל, קרוב לחצי שנה, בחברת עכבר לבן וציפורים ובורא לו חיים שמבעד להריסות. בחיים האלה הוא מתבונן ברחוב הפולני שמעבר לחומה, הוא מתאהב בילדה ומציל לוחמי מחתרת. האושר גלום בעצם ההישארות בחיים. בספר “חיית החושך”, שכתב לקטנים, נגע בשכול כשמעטים העזו, אם בכלל.

הספר עוסק באסף, שמתייתם מאביו במלחמת יום הכיפורים, ומתמודד עם פחדיו מהחושך ומהמפלצת שחיה מתחת למיטתו. את הדברים שאמר לו אביו לפני שנהרג הוא מגייס לטובת ההתמודדות עד להתיידדות עם המפלצת. את הספר “רוץ ילד, רוץ” ביסס אורלב על דברים ששמע מפיו של יורם פרידמן, שהיה בן 5 כשהגרמנים כבשו את פולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה בן 8 כשנשאר לבד בעולם בעיצומה של המלחמה. “והרי כבר נאמר שלעתים המציאות עולה על כל דמיון”, אמר אורלב על הספר.

"במידה רבה עוצבה כתיבתו העתידית של אורלב - סופר ילדים יותר מאשר סופר שואה - מהשבועות והחודשים במסתור", אומרת אדיבה גפן, יו”ר מכון גנזים של אגודת הסופרים. "לימים הוא הפך לאחד הסופרים הישראלים הנקראים והמתורגמים ביותר בעולם. מפעל חייו הענק היה לספר על ילדותו בצל האימה. לכתוב על השואה לבני הנוער ולילדים מנקודת מבט של ילד שעומד בפני עולם מלא פחדים, ובכל זאת שורד, נחלץ ומצליח לבנות חיים חדשים בארץ חדשה. יפי כתיבתו היה בכך שכתב לא כמבוגר, אלא כילד המספר לחבריו - הקוראים. כתיבתו מצטיינת ברמה ספרותית גבוהה, ביושר ובהומור. עם הרבה אנושיות ובעיקר ללא מרירות. ללא רגשנות יתר הוא מעביר לילדים איך לגדול ולצמוח גם בתנאים הקשים והבלתי אפשריים ביותר".

אח בוגר (צילום: כריכת הספר)אח בוגר (צילום: כריכת הספר)

אצלו זה כואב

בביקורות על ספריו ובנימוקי ועדות הפרסים הרבים שבהם זכה, חוזרת ההתייחסות לכתיבתו הישירה והגלויה. כשהוענק לאורלב פרס ביאליק על מכלול יצירתו בשנת 2006, ציינה הוועדה: "קהל הקוראים של סופר הילדים אורי אורלב נבדל מאוד זה מזה – נוער, ילדים גדולים וילדים קטנים ממש. שלוש קבוצות גיל שכל אחת מהן נדרשת לשפה ספרותית שונה מן הקצה אל הקצה. אורלב, ב־25 שנות יצירה פורות, ידע לכוון לכל אחת מהן סיפור ייחודי ופורץ דרך, סיפור זהיר וקשוב, כן ואמפתי, ששררה פטרונית היא ממנו והלאה". כך גם מבקרת הספרות אריאנה מלמד כתבה על ספרו "לידיה מלכת ארץ ישראל" (1991, הוצאת כתר): "אורי אורלב לא מזייף. אצלו אין ילדים שעלו לארץ והפכו לצברים ברגע אחד. אצלו זה כואב".

עד לפני שנים ספורות נהג להיפגש עם תלמידות ותלמידים ולספר להם על מלאכת הכתיבה ועל החיים. לא יהיה מוגזם לכתוב שבכל נקודת זמן כמעט אפשר היה למצוא אותו קוטף פרס נוסף. פרס זאב על ספרו “חיית החושך” (1978), עיטור אנדרסן על “האי ברחוב הציפורים” (1982), פעמיים פרס אנדרסן (1996, 2003), פרס יד ושם לספרות ילדים (2003), פרס ביאליק, פעמיים פרס דבורה עומר – על מפעל חיים ועל ספרו “האי ברחוב הציפורים” (2014, 2016) ועוד.

שירים מברגן-בלון  (צילום: כריכת הספר)שירים מברגן-בלון (צילום: כריכת הספר)

יצירותיו לא נותרו רק על מדף הספרים ועובדו לסרטים ולהצגות. כמו כן, ספרים שלו הוקלטו על ידי שחקנים. “זכינו לשתף איתו פעולה", אומר מוטי ליפמן, מנהל הפעילות של "סטוריטל" בישראל. "אורי היה יקר ללבנו. 'רוץ ילד, רוץ', 'האי ברחוב הציפורים' ורבים נוספים רלוונטיים ומעוררים עניין רב בקרב הדור הצעיר שנים רבות לאחר כתיבתם. האפשרות להאזין לספריו מאפשרת לנו להמשיך להנגיש את כתיבתו לילדים ובני נוער".

“לאורלב היכולת הנדירה לספר על חוויותיו כילד שעומד בפני מציאות חדשה, ללא הורים, בגטו שבו שולט הפחד, והוא מצליח לשרוד”, מסכמת גפן. “חשוב מזה, למרות הזוועה שהתרחשה מול עיניו, מראות האימה והאובדן, נשארה בו אנושיות, ובכך גדולתו. בכתיבה ספרותית משובחת הוא מעביר לבני הנעורים את זיכרונותיו מהשואה. אני גדלתי בבית שבו הסתירו מאיתנו, הילדים, את מה שהיה. על השואה לא מדברים עם ילדים, פן חלילה ידבק בהם משהו מהזוועה. פן ייחשפו למפלצות ונפשם תיפגע. אורי אורלב מצליח לעשות זאת. למרות המפלצות שהובילו ילדים לכבשנים - מצליח הילד שגדל להיות סופר ולהביא את השואה כפי שאיש לא יכול היה, ועל כך ועל ספריו האחרים אנו מרכינים את ראשנו היום. ספריו שנועדו לילדים, מגיעים גם ללב הקוראים המבוגרים. לא במקרה בחר בשם שיש בו גם אור וגם לב. ממש כפי שהיה, איש של לב ואהבה".