האוטוביוגרפיה הזאת, הכתובה בתנופה אוסקר וויילדית כמעט, כמו גם מופע היחיד שמלווה אותה, מגיעה עם אזהרה. “אל תאמינו למילה אחת של האיש הזה. אל תיתנו לסיפורי ילדותו הענוגה במשפחה ממעמד הביניים בפרבר של מלבורן להוליך אתכם שולל. הוא היה ילד מוכה עוני מהצד הלא נכון של היער, שאני גיליתי והעמדתי על הרגליים. אני לימדתי אותו את כל מה שהוא יודע!".

על המסר חתומה לא אחרת מאשר דיים עדנה, מגה/ג'יגה סטארית בינלאומית (כהגדרתה), שבאחרונה מוצגת כ"דוקטור/פרופסור דיים עדנה", מרצה בכירה בנושאי צדק חברתי ותקינות פוליטית באוניברסיטת מוני פונדס.

בארי המפריז - אוטוביוגרפיה  (צילום: יחצ)בארי המפריז - אוטוביוגרפיה (צילום: יחצ)

אם היה צדק, חברתי או אחר, דיים עדנה (שהיא כמובן ההפך הגמור מתקינות פוליטית, וששאלה פעם את הזמרת הלסבית קיי די לאנג: “מתי גילית בפעם הראשונה שאת קנדית?"), הייתה ישות אמיתית, ואוניברסיטת מוני פונדס הייתה קיימת ומעסיקה מרצים כמוה, אבל בפועל הן מתקיימות במוחו היצירתי הקודח של בארי המפריז - שחקן, קומיקאי, יוצר ואיש אשכולות, שבמשך שנים היתל בחוקרי תרבות וסתם סקרנים וטען שדיים עדנה היא אישה ממשית לחלוטין, בשר ודם ושיניים חדות ומשקפיים מצועצעים, שמתעמרת בו ומכפישה את שמו.

השניים הגישו תביעות משפטיות זה נגד זה, ועדנה פרסמה אוטוביוגרפיות משלה שבהן ניאצה את המפריז, אבל לעת זקנה (הוא חגג בתחילת השנה את יום הולדתו ה־88) החליט המפריז לעשות סדר בבלגן ולהסביר מיהו מי ומיהי מה, מה קדם למה, איך עובדים על דו־קיום בשלום ומה עומד מאחורי כל ההילולה הסכיזופרנית העליזה הזאת.

הסופרת אן פנדר אמרה על המפריז שהוא הקומיקאי המשמעותי ביותר שקם מאז צ'רלי צ'פלין. הוי כמה צר לי, צ'רלי, כפי ששורר פעם יורם טהרלב. שוב מתברר שגדולי הליצנים הם אנשים עצובים עם דמעות קבועות בעיניים ובנשמה. המפריז מתאר בגילוי לב מלא הומור עצמי (“אם לא תצחק על עצמך, אתה עלול להפסיד את הבדיחה של המאה", אמרה פעם דיים עדנה) וכאב שנים של דיכאון קליני מצמית ואלכוהוליזם שנראה חסר תקווה, למעט התקווה למות, שבאופן אבסורדי החזיקה אותו בחיים.

הוא השתחרר ממרכז הגמילה, התהלך ברחובות לונדון ונשם אוויר צח (עד כמה שהאוויר המפויח של הכרך הגדול יכול להיות צח), חש לפתע מועקה בחזה, התיישב על המדרכה וניסה לקרוא לעזרה אבל לא יצא קול מגרונו. לקח לו כמה דקות ארוכות להבין שהוא פשוט מאושר, הרגשה שאותה לא הכיר, ושהגוף שלו הגיב בדרכו על התגלית המדהימה. הוא טוען שנשאר מאושר ושלא נגע בטיפה המרה עשורים רבים, בניגוד לדמות קומית אחרת שברא, סר לז פיטרסון המסואב והמבושם.  

המפריז, חרף טענותיה של דיים עדנה, אכן גדל בפרבר מטופח של מלבורן, להורים אמידים שהאמינו בתרבות, אבל לא יותר מדי. כך למשל אמו (שמעולם לא אמרה לו מילה טובה אחת) מסרה את כל הספרים שלו לצבא הישע כשהיה בן 9, בטענה שהוא קרא את כולם. המחאה שלו הייתה לקרוא עוד ועוד, לצייר, לכתוב, להמציא דמויות ועולמות משלו ובקיצור, להיות “אומנותי", מה שהטריד מאוד את הוריו. כשהודיע להם על החלטתו להפוך לשחקן, הם פחות או יותר תלשו את שערותיהם מרוב צער.

אומנותי ככל שהיה, המפריז מגלה באומץ אופייני שהיה בריון לא קטן ונהג להתעלל באחד הילדים ולדרוך על הכריכים היפים שאמא שלו הכינה. כעבור שנים צלצל לילד שהזקין כדי לבקש סליחה, אבל הקורבן לא זכר דבר.

תחילת הקריירה שלו בתיאטרון לא בישרה טובות. פעם שכח טקסטים של סצינות שלמות, וההצגה נגמרה כמעט שעה לפני הזמן. שחקנית מובילה במלבורן הקשתה עליו עוד יותר כשמצא עצמו אבוד על הבמה, ובמקום לעזור לו שאלה את הדמות שגילם: “רצית להגיד משהו?" והחמירה את המצב.

הוא הבין שלא מעניין אותו ללמוד בעל פה דיאלוגים של כותבים אחרים, והתחיל לתפור לעצמו מונולוגים, הצגות יחיד ומופעים קומיים שהתקבלו בדרגות שונות של בלבול ואי־הבנה מצד הקהל. מערכון מקרי עם עקרת בית פרברית שהמפריז ביסס על אמו הוליד את דיים עדנה, המפלצת המשוכללת שקמה על יוצרה. את כל מה שהיה לו לומר - כולל ביקורת פוליטית וחברתית חריפה - הוא אמר במשך שנים באמצעותה, כי עדנה יכולה להגיד הכל וגם לצאת בשלום מההתבטאויות השערורייתיות והמביכות ביותר (“אסור לשפוט את אוסטרליה על פי האוסטרלים"), אבל כל השנים הכחיש כאמור שהיא זה הוא.

באחד הפרקים הנוגעים ללב בספר מספר המפריז על אמילי פרי, קשישה בודדה וערירית שטיפלה באמה החולה ומעולם לא יצאה מדרום לונדון, עד שהוא נכנס לחייה וליהק אותה לתפקיד מאדג', העוזרת האישית האומללה של דיים עדנה, שהייתה למעשה השושבינה השתקנית (או שמא אילמת?) שלה (עדנה אמרה עליה ש"היא נראית כמו משהו שמצאתי בקרקעית האוקיינוס אחרי טביעת הטיטניק").

כך מצאה את עצמה פרי נוסעת בכל העולם, מיפן ועד ניו זילנד, בעקבות מופעי הבמה של דיים עדנה, ולא היה קץ לאושרה. “היה לה כישרון נדיר לא לעשות דבר כנגד כל הפרובוקציות של עדנה ולהפוך אדישות לאומנות", כותב המפריז. הוא ביקר אותה בבית האבות שבו שהתה בשנותיה האחרונות, עד למותה בגיל 100, והיא אמרה לו: “אני לא זוכרת כלום, אבל איזה כיף היה!".

המפריז מודה שצלילה לזיכרונות מן העבר כרוכה תמיד בכאב, ושנוסטלגיה יכולה להיות רעילה. סיפורים בלתי צפויים “מתנפלים עליך פתאום בפראות", הוא חושף, “ואי אפשר לעשות את המסע הזה לבד. חייבים חבר, יד תומכת, ובקיצור - קהל!".

במופע היחיד החדש שלו, “האיש מאחורי המסיכה", הוא אומר לצופיו בין היתר: “יש לי כל מה שאני צריך בחיים - ספרים, מוזיקה, אומנות, נכדים מקסימים - ואתכם. וכל עוד תמשיכו לצעוד איתי, אני אחיה לנצח". בהחלט יש מצב. 