מיוריאל ספארק, “מיטב שנותיה של מיס ברודי", מאנגלית: אלינוער ברגר, הכורסא, 160 עמ'

על רקע הפיחות הגובר במעמד המורים (ובשכרם) והמחסור החמור בהם, מעניין לקרוא רומן בן 61 שנה על מורה שמסרה את חייה, לטענתה, למקצוע ההוראה. מיס ג'ין ברודי היא אחת הדמויות הנפלאות ביותר שהונצחו אי־פעם על דף, ולאחר מכן גם על מסך קולנוע. קשה שלא לקרוא עליה מבלי לראות לנגד העיניים את מגי סמית, שהעניקה למיס ברודי חיי נצח בסרט משנת 1969, וזכתה על כך בפרס האוסקר לשחקנית ראשית.

הסרט נקרא בישראל בזמנו “האביב של מיס ברודי", והתרגום העברי הקודם של הספר (משנת 1986) נשא את השם “אביבה של מיס ברודי". המקור הוא: “the prime of…". תרגומה החדש והמופתי של אלינוער ברגר מתהדר בשם פיוטי פחות, אך לא פחות מדויק. ג'ין ברודי מכריזה חזור והכרז לתלמידותיה בבית הספר לבנות באדינבורו וכנראה גם לעצמה, שהיא נמצאת במיטב שנותיה (“מיטב שנותיו של אדם הן הזמן שלמענו נולד") ובשיא פריחתה.

סמית הייתה בת 35 כשגילמה את התפקיד; ברודי בספר (אזהרת קלקלן!) תמות בטרם עת בגיל 56, וייתכן שהיא בשנות ה־40 לחייה בעת שהיא תופסת פיקוד על “בנות ברודי", התלמידות המובחרות שהיא מסמנת כבעלות פוטנציאל להיות “הקרם דה לה קרם" או “האליטה של החיים". המספרים לא חשובים. חשובה הגישה. והגישה של מיס ברודי שונה ושנויה במחלוקת במקרה הטוב. “תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם והיא שלי לעד". היא מעצבת את תלמידותיה בצלמה שלה, כאילו היו גושים של פלסטלינה, ומלווה את התפתחותן מגיל 10 עד 15, כשהן נעשות לנשים קטנות, רגע לפני המעבר לחטיבה העליונה.

הנה דוגמה לשיעור אופייני של ברודי.
“בינתיים אספר לכן על פגרת הקיץ האחרונה שלי במצרים ... אספר לכן על טיפוח העור והידיים ... על הצרפתי שפגשתי ברכבת לביאריץ ... ואני חייבת לספר לכן על הציורים האיטלקיים שראיתי. מיהו גדול הציירים האיטלקים?"
“ליאונרדו דה וינצ'י, מיס ברודי".
“לא נכון. התשובה היא ג'וטו. הוא הצייר החביב עליי".

“הטוב, האמת והיופי קודמים לכל", מצהירה מיס ברודי, ואז מפרטת: “האומנות והדת קודמות לכל, אחר כך פילוסופיה ולבסוף המדע. זהו סדר הנושאים הגדולים של החיים, זהו סדר החשיבות שלהם". היא מנסה להטמיע בתלמידותיה כישורי חיים, החל ביציבה נכונה והבעת פנים נכונה (“זאת אחת הסגולות הטובות שאישה ניחנה בהן, הבעת קור רוח, אם לשבט ואם לחסד. הביטו ב'מונה ליזה', הנה שם!"), עבור בתקנות לבוש (“לא מקובלות עליי ילדות שמפשילות את שרוולי החולצות שלהן, יהיה מזג האוויר נאה ככל שיהיה. גלגלי אותם למטה תכף ומיד. אנחנו בריות מתורבתות") ואפילו חוקים לפתיחת חלון (“15 סנטימטרים הם די והותר. מעבר לכך זה המוני") וכלה בגינונים רומנטיים. היא מספרת להן על חיי האהבה של שרלוט ברונטה, וחיי האהבה שלה עצמה, והבנות נעשות מעורבות באלה עד שנשקפת סכנה לכל הצדדים.

מיוראל ספארק (צילום: Evening Standard.GettyImages)מיוראל ספארק (צילום: Evening Standard.GettyImages)

אין לה שום עניין בחומרי הלימוד הרשמיים והשגרתיים, אם כי היא זועמת כשמנסים להפנות אותה לבתי ספר “פרוגרסיביים" שהיא מכנה “מטורללים", אף שמידת הטרלול שלה אינה מוטלת בספק. וכך תלמידותיה “הכירו את יסודות האסטרולוגיה, אבל לא את התאריך שבו נערך קרב פלודן או מהי בירת פינלנד. כל חבורת ברודי, חוץ מבת אחת, ספרו בעזרת האצבעות, כמו מיס ברודי עצמה, והתוצאות שאליהן הגיעו היו מדויקות פחות או יותר".

“בנות, אתן משימת חיי", היא אומרת לתלמידות. “אם אקבל מחר הצעת נישואים מהלורד נשיא בית המשפט, אסרב לה. אני מקדישה לכן את עצמי במיטב שנותיי. נא להתייצב עכשיו בטור ולצעוד בראש מורם, מורם כמו ראשה של השחקנית סיביל תורנדייק, אישה שהופעתה אצילית".
ספארק, שמאירה בפנס קסם עולם שלם שנעלם, מתארת בכתיבתה המופלאה ועוצרת הנשימה גם את סוג הנשים שאליו משתייכת מיס ברודי, הקשה להגדרה לכאורה (“היא הייתה פסטיבל אדינבורו משל עצמה", אומרת עליה תלמידה לשעבר ממרחק השנים): “בנותיהם הנמרצות של סוחרים מתים או מותשים, של כוהני דת, של מרצים באוניברסיטה, רופאים, אנשים שבעבר היו בעלי מחסנים גדולים או בעלי זכויות דיג, שהעניקו לבנות האלה שכל חריף, לחיים אדומות, מערכת גוף כשל סוסים, חינוך משביע רצון, נפש בריאה ואמצעים כספיים.

היה אפשר לראותן שעונות על הדלפקים הדמוקרטיים של בעלי חנויות המכולת של אדינבורו, מתווכחות עם המנהל בשלוש אחר הצהריים על כל נושא, מהאותנטיות של כתבי הקודש עד לשאלה מה באמת משמעות המילה ‘באחריות' המתנוססת על צנצנת ריבה. הן הלכו להרצאות, השתדלו להתקיים על דבש ואגוזים, למדו גרמנית ואז יצאו לטיולים רגליים בגרמניה".

הרומן מלווה את מיס ברודי והתלמידות בכמה תקופות, ובעיקר בשנות ה־30, ערב מלחמת העולם השנייה, שברודי מאמינה שלא תפרוץ כלל. היא מטפחת את האינדיבידואליות של תלמידותיה ומתנגדת ל"רוח צוות", אבל למעשה בונה פלוגה של חיילות ממושמעות שמצייתות לכל גחמה של המפקדת, ונסחפת בקסם הפשיזם. “מוסוליני עשה דברים כבירים", היא אומרת לבנות, ותולה תקוות גדולות גם בהיטלר, אם כי מודה בדיעבד שהוא “לא התנהג יפה".

גם היא, להבדיל, לא מתנהגת יפה כל הזמן, ובין היתר מתעמרת בתלמידה אטית, מרי מקרגור, משפילה אותה וקורעת לגזרים את חוברת הקומיקס שלה. לימים, סופה הטרגי של מקרגור יעורר חרטה בכל מי שבא עמה במגע.   חורבנה של מיס ברודי האקסצנטרית, הססגונית, הבודדה והבלתי נשכחת הוא יותר מכתובת על הקיר, הוא מצודה שלמה. וחרף להיטותה האובססיבית לדעת מי מתלמידותיה “בגדה" בה והביאה להדחתה מבית הספר, ברור לכל שזו רק שאלה של זמן.

“מיטב שנותיה של מיס ברודי" הוא יצירה ספרותית גדולה, רומן מושלם וחוצה דורות שייקרא בהנאה ובהשתאות גם בעוד 200 שנה. הוא מתעכב על כל מה שעומד מאחורי הססמה השיווקית “מורה לחיים", ומשאיר לנו להחליט אם ברודי היא כוח מכונן או משחית. זה סיפור שיש בו הכל, כולל תמונה חדה ומדויקת של גיל ההתבגרות ושל גילויים ראשונים.

כמו למשל הרגע שבו התלמידה סנדי נתקלת באננס לראשונה בחייה, ומסכמת בינה לבין עצמה שיש לו “טעם ומראה אותנטיים של אושר". המפגש המחודש עם מיס ברודי במיטב שנותיה, ועם מיוריאל ספארק במיטב כוחה הספרותי, הוא אושר אותנטי כזה.