בזמן אסון הכרמל, שהתרחש בין 2 ל־6 בדצמבר 2010, אחד האסונות הלאומיים הכבדים בהיסטוריה של מדינת ישראל, היה אורן לשם, קצין בחיל האוויר, סגן מפקד טייסת תעופה בבסיס רמת דוד, הבסיס הצפוני שקלט אליו את מרבית הכוחות האוויריים שהגיעו מחו"ל כדי לעזור בכיבוי השריפה הנרחבת. “כל החוויה הזו הייתה מאוד עוצמתית", הוא מספר עכשיו.
“בתקופה הזו הייתי כבר קצין ותיק ומנוסה, אחרי מלחמת לבנון השנייה ומבצעים רבים, אבל מה שהיה בשריפה הביא אותי לכתוב במחברת דברים משמעותיים שקרו שם. מעבר לכל התחקירים שעשינו במסגרת חיל האוויר אחרי האירוע, שבוע אחרי שהכל נרגע, הרגשתי צורך לשבת בבית ולעבד את כל מה שחוויתי - מהסיפור על איך הוצאנו את הטייס הראשון לגיחה ועד הרגע שראיתי את ראש הממשלה מדבר עם מפקד חיל האוויר וכו’".
אותם רשמים במחברת הפכו להרצאה שלשם, שהשתחרר מהצבא ב־2018, העביר בשנים האחרונות על אסון הכרמל, תחילה במסגרת חיל האוויר ובהמשך בפני גופים ניהוליים וארגוניים. כעת הם גם הפכו לספר חדש שכתב על האסון, “עשן של אי ודאות", שלהוצאתו הוא מגייס בימים אלה מימון דרך הדסטארט. “ברגע שהתחלתי להרצות אמרו לי: ‘זה סיפור מטורף, איך אתה לא כותב על זה ספר?’", הוא אומר. “אז הבנתי שזה מעניין. לפני שנה ישבתי לכתוב, והתברר שזה הספר הראשון שנכתב אי פעם על אסון הכרמל".
איך היה תהליך הכתיבה?
“הכתיבה הייתה טבעית. בתהליך הכתיבה, עוד בשלב הטיוטה, הבנתי שאני מזכיר שמות ואנשים אמיתיים ואמרתי: ‘אני צריך לדבר איתם. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע’. שוחחתי כמעט עם כל האנשים שמוזכרים בספר. ישבתי לקפה עם תא"ל (במיל’) רונן שמחי, מפקד הבסיס שלי, שהוא דמות מרכזית בסיפור, ופתאום ראיתי איך לו ולכל אחת מהדמויות יש נרטיב שונה שנבנה על הסיפור הזה, כל אחד זוכר את הדברים בצורה מסוימת. בשיחה עם מפקד הטייסת שלי, שהוא המפקד הראשון מחיל האוויר שלקח כוח כיבוי ויצא לעזור, הוא סיפר לי על כל מה שהוביל אותו לתושייה החשובה הזו. בסוף השיחה נדהמנו מאיך עבדנו יחד, וצמוד, כל כך הרבה שנים ולא דיברנו על זה אף פעם".
“רעיון מצוין"
אסון הכרמל גבה את חייהם של 44 בני אדם. בשריפה נשרפו 25 אלף דונם ומיליוני עצים. כמו כן, 17 אלף איש פונו מבתיהם ו־250 מבנים נשרפו. אחד האירועים המוזכרים בפירוט בספר הוא אסון האוטובוס שאירע ב־2 בדצמבר 2010 בשעה 15:17, ובמהלכו אוטובוס שהוביל צוערים שנשלחו לתגבר את פינוים של אסירי כלא דמון - נקלע לסופת אש, נלכד באש ונשרף. הנהג ו־37 מבין 40 נוסעי האוטובוס, רובם צוערי קורס הקצינים של שב"ס, נספו. באסון נספו גם שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה, שניסו להציל את נוסעי האוטובוס הבוער.
“חוויתי את האירוע מתוך מוצב השליטה", משחזר לשם. “הטלוויזיה הייתה פתוחה ושימשה במובן מסוים מקור מודיעין עבורנו. ראינו שקורה משהו חריג ואז שמעתי שנחתו אצלנו מסוקי יסעור כדי לתדלק. לא דווח לי על כך מראש, ואז התברר לי שהם הגיעו מאירוע רב נפגעים. המסוקים הגיעו מלאים בדם, והחבר’ה שירדו ממסוק החילוץ היו מזועזעים מהאירוע. אז כל הדברים התחילו להתחבר. בספר אני מתאר את נסיעת האוטובוס, שעובר את המחסום בשעה 15:17. 20 דקות אחרי כן יש שיחת טלפון למוקדנית במשטרה ממישהי שמדווחת ומתחננת על חייה כי כולם נשרפים. ואז ישנו הדיווח של תת־ניצב אהובה תומר ז"ל על המתרחש שם. האירוע הזה נשאר בתודעה כחלק אינטגרלי מהאסון הזה, שאפשר לדמות אותו למלחמה. התחילה המלחמה וכבר חטפנו 44 הרוגים. הייתה תחושה שהמדינה הולכת להישרף".
מתי התחלתם להשתלט על האש?
“השילוב של מזג האוויר הקיצוני והרוחות היה קטלני. ביומיים הראשונים האש רק גדלה ולא הצלחנו להשתלט עליה. רק ביום השלישי הגענו למצב שהאש לא התפשטה. לקח חמישה ימים לכבות אותה".
באיזה שלב הרגשת שמדובר באסון לאומי?
“זה הכה בי בפעם הראשונה כששמעתי על אסון האוטובוס. חשבתי במונחים של מלחמה. ישבתי בתוך מוצב שליטה, וזה נתן לי זווית הסתכלות רחבה. יכולת ההשפעה שלי על האירוע הייתה כנראה יחסית גדולה, בעצם זה שקלטתי והוצאתי עשרות מטוסים, בעצם זה ששיבצתי את האנשים לשם ותמכתי בכוחות הקרקעיים. הניהול משם היה משמעותי, אבל זה היה ניהול אחורי שאפשר פרספקטיבה מאוד רחבה. כשיצאתי בפעם הראשונה הביתה מהמוצב ביום שבת לפנות בוקר, הרחבה ליד המוצב - שהייתה ריקה כשהגעתי בחמישי - פתאום הייתה מלאה במטוסים יווניים וצרפתיים. פתאום זה הכה בי, בייחוד כשראיתי את הכרמל בוער. זו הפעם הראשונה שחלחל בי שיש פה משהו קיצוני ושונה שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. זה אירוע לאומי שנגע ונוגע בכולם, ואני עד היום שומע זאת מאנשים".
כמה זמן לקח לך להבין מה קורה מרגע שהשריפה החלה להתגבר?
“באותו יום חמישי אני בכלל הייתי ביום חופש עם הילדים. שמעתי ברדיו על השריפה, וראיתי בציר הכניסה מצומת רמת דוד מראה שדמה לפטרייה גרעינית על הכרמל. כשמפקד הטייסת צלצל ואמר לי שהוא יוצא לאירוע עם כוחות כיבוי, הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר ושאני צריך להיות שם. שמתי סרבל טיסה והגעתי למוצב. תוך כדי הדבר הזה אני מתחיל להניע תהליך ארגוני והודעתי למי שצריך לבוא לדיון שנקרא ‘פתיחת לחימה’. להגיד לך שידעתי מה עושים? לא ידעתי. אמרתי להם שכנראה יגיעו מטוסים מחו"ל, אבל מעבר לזה לא ידעתי. אי־הוודאות הייתה גדולה. התרבות הארגונית והמוכנות המנטלית שעשינו בחיל האוויר סייעו לנו להתמודד עם הסיטואציה הזו. נחשפתי שם לסיטואציות שבספר קצת אוזנו כי לא רציתי לפגוע באף אחד מהמוזכרים בספר".
אחת הסיטואציות הזכורות ללשם ומובאות בספר היא ביקורו במוצב של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו: “הוא הגיע ודרש תשובות מהכוחות המבצעיים ומכלל שירותי החירום. אני זוכר סיטואציה שבה הוא גער לידי במפקד חיל האוויר אלוף עידו נחושתן, שהיה הגורם הבכיר בחיל, ושאל בכעס למה לא כל המטוסים באוויר מסייעים לכיבוי השריפה, למה לא הגיעו כל המטוסים מחו"ל שנועדו לסייע וכו’. אני לא שופט אותו כי הוא גער מהמקום המקצועי של מי שאחראי על האירוע. זו הייתה סיטואציה של משבר, שבה מגיעה האישיות הבכירה ורוצה תוצאות. אתה לא יכול להסביר לו שאתה לא כל כך יודע להתנהל בסיטואציה כזו, כי זה לא מעניין בשעת צרה".
במסגרת תפקידו, היה לשם אחראי כאמור על קבלת המטוסים מחו"ל שנרתמו לכיבוי השריפה, בהם מאזרבייג’ן, איטליה, ארצות הברית, בולגריה, גרמניה, הולנד, בריטניה, טורקיה, יוון, ירדן, מצרים, ספרד, צרפת, קנדה, קפריסין, קרואטיה, רומניה, רוסיה ושווייץ. “ביום שישי בחמש בבוקר, כשכבר ידעתי איך נראים ארבעת המטוסים היווניים שצפויים להגיע, קיבלתי טלפון ממפקד חיל האוויר התורן, תא"ל חגי טופולנסקי, שאמר לי: ‘אני רוצה שתעשה שיחת וידיאו עם מפקד יחידת הבקרה ונציגי השליטה כדי להבין איך לטוס מעל האש’", הוא משחזר.
"עד אותה נקודה לא נגעתי בדבר הזה כי התעסקתי באיך אני קולט אותם. ואז הכה בי בבת אחת שאין לנו מושג איך הם יטוסו מעל הכרמל. לא היה לי זמן או יכולת לעשות את זה כי הייתי טרוד בהתארגנות, וקראתי לשגיא, מפקד הטייסת הקודם שלי, ומיניתי אותו לאחראי על אותה ועידת וידיאו. הוא יצא מהורהר אחרי הוועידה ואמר: ‘אנחנו צריכים לבנות עזרים, אבל צריך לעשות אותם באנגלית’. הוא בנה את כל העזרים, ובשלב מסוים אמרתי לו: ‘אני כבר יודע איך המטוס נראה. אולי נביא טייס ישראלי שיטוס איתם וידע לדבר עם הבקרה. זה יקל את למידת את השטח’. לא הבנתי אז את המשמעות של מה שאני אומר, וזה רגע מכונן. שגיא חשב שזה רעיון מצוין, והזמנתי את ד’ לבצע את המשימה. כשהיוונים הגיעו, אז שגיא, ד’ ואני נפגשנו עם טייס יווני והצגתי לו את התכנון, והוא התלהב שטייס קרב ישראלי יצטרף אל החבר’ה היוונים שהולכים לטוס. ואז הגיע רכב, ובו מפקד חיל האוויר ומפקד הבסיס".
"מפקד חיל האוויר היה בטלפון, אבל מפקד הבסיס תהה מה ד’ עושה פה. הסברתי לו, והוא התחיל להרים את קולו וגער בי. הוא אמר שהוא לא ישים טייס ישראלי ויסכן אותו במשימה עם טייסים יוונים שהוא לא יודע איך ההתנהלות שלהם בסיטואציות כאלה. ואז מפקד חיל האוויר, נחושתן, סיים את שיחת הטלפון, שאל על מה הצעקות ואמר: ‘רעיון מצוין’. ד’ יצא לגיחה הזו. זה שלא נפגע שם אף מטוס ולא הייתה אף תאונה אווירית זה בגדר נס כי השמיים היו צפופים והמטוסים טסו אחד מעל לראש של השני", הוסיף.
תחושת חובה
הספר החדש מורכב משני חלקים: החלק הראשון מעניק הצצה אינטימית מנקודת המבט של לשם לניהול האירוע בשריפה בכרמל מתחילתו, דרך תכנון וארגון מטוסים, מטסים וכוחות קרקעיים ועד לבקרה של מנהלים בכירים מהדרג הצבאי והמדיני. החלק השני מביא תובנות ניהוליות רלוונטיות בעקבות האסון, ודרך סיפורים וחוויות אישיות של דמויות מפתח.
עד כמה האסון מלווה אותך ביומיום?
“יש פה סוג של שליחות עבורי לספר את הסיפור הזה כי יש פה משהו שאסור שייעלם מהזיכרון הלאומי שלנו. יש הרבה נפגעי טראומה מהאירוע הזה, אנשים שמאז השריפה לא מתפקדים, אז אני מרגיש שיש פה משהו הרבה מעבר ללבוא ולספר חוויה אישית. זה סיפור חזק שמשליך על כל סוגי המשבר, ויש בו תובנות שפוגשות את כולם. כל אחד יכול להזדהות עם הסיפור הזה. אני מרגיש שהייתה חובה שאכתוב את זה".
כיום אנו ערוכים טוב יותר לקראת משבר כזה?
“אם אני מסתכל בפרספקטיבה נרחבת של מדינה, זה ניער אותנו ברמה קיצונית. זה אילץ את המדינה להיערך לאסון מהסוג הזה. היום אנחנו לא באותו מצב שהיינו. אם חלילה יקרה אסון כזה, ההתנהלות תהיה יותר טובה מאשר ב־2010, אבל להגיד לך שנדע להתנהל בצורה מושלמת? כנראה שלא. זה תלוי באנשים שיהיו, בסדר גודל האסון ובעוד פרמטרים. זה משהו שצריך לעסוק בו. הרי לאחרונה ראינו גם באסון מירון, להבדיל אלף הבדלות, ששוב חזר העניין של מי לוקח אחריות, והסימפטומים של תחלואי החברה הישראלית פגשו אותנו גם שם".
לרכישת הספר בהדסטארט לחצו כאן