ריצ'רד אוסמן, “האיש שמת פעמיים", מאנגלית: הדסה הנדלר, תכלת, 396 עמ'
אליזבת בסט, בת 76 שכשמה כן היא, הטובה ביותר כמעט בכל דבר שהיא עושה, עולה על תגלית די מרעישה, בין כל הגופות שנערמות בדרכה. “מה חברים רוצים ממך? מה הם מצפים שתעשי? המוח הנפלא שלה לא מצא את התשובות". אבל אז המוח הנפלא הזה מתאמץ עוד קצת, ואליזבת מבינה משהו עמוק על החברים שלה.
“היא חושבת שהם מכבדים אותה, הם יודעים שהם יכולים לסמוך עליה, הם דואגים לה - צמרמורת - אבל הם מסרבים להתייחס אליה ברצינות. מי ידע כל השנים שזה הסוד?". אחרי שפגשה את בעלה הנוכחי, שהוא אולי האחרון אבל בהחלט לא הראשון, היא עצמה התחילה להתייחס לעצמה פחות ברצינות. “ברגע שעשתה את זה, נפתחה דלת שחברים אמיתיים יכולים לעבור בה. והם אומנם עברו בה".
בתובנה הזאת מקופל סוד הקסם של הספר השני בעלילות חברי מועדון הרצח של יום חמישי. ריצ'רד אוסמן, שרצה לקרוא לספר ההמשך “ביום חמישי הבא" אבל למרבה המזל קיבל סירוב מהמו"לים שלו, כותב על חברים ועל מהותה של חברות, ואיכשהו זה כמעט יותר חשוב - ולא פחות מעניין - מעלילות המתח והרצח העסיסיות שהוא טווה להנאתו ולהנאתנו. כשהגיבורים הופכים לחברים שלנו, והם הופכים לחברים שלנו כמעט מהרגע הראשון, זה בונוס משובח.
“אושר הוא מהות החיים", מהרהרת ג'ויס ממועדון הרצח. איברהים, פסיכיאטר בדימוס ממוצא מצרי, שעליו נאמר בשלב מסוים ש"הוא באמת יצא מהקונכייה שלו מאז שכולם התחילו להירצח", חולק עליה. “אני לא יכול להסכים. סוד החיים הוא מוות. הכל סובב סביב המוות... ביסודו של דבר, הקיום שלנו הגיוני רק בגלל המוות; הוא מעניק משמעות לנרטיב שלנו. אנחנו כל הזמן נעים לקראתו. ההתנהגות שלנו נובעת מפחד מפניו או מההחלטה להתכחש לו. אנחנו יכולים לעבור על פני המקום הזה פעם בשנה, בכל שנה, ולא הסוסים ולא אנחנו נהיה צעירים יותר. הכל הוא מוות".
איברהים ישנה את דעתו, או לפחות יבחן אותה מחדש, כבר בדף הבא; הוא יבין שיש משהו בדברי ג'ויס, ושהיא ושאר החברים שלו פירושם אושר. בסיסי, פשוט, לא צעקני ולא מנקר עיניים, ובכל זאת אושר. לפני שנסביר מדוע גם ספריו של אוסמן הם אושר צרוף שכזה, נחזור לאליזבת ולהבחנותיה. גם אוסמן לא מתייחס לעצמו יותר מדי ברצינות. הוא בהחלט משקיע מחשבה וכישרון בבריאת העולם של סיפוריו, על דמויותיו ופיתוליו, אבל לא שוכח לרגע שמדובר בבידור, גם ובעיקר כשהמוות מוגש במנות כה נדיבות, ונוכח כל הזמן בתודעתם של אנשי הדיור המוגן של קופרס צ'ייס.
אחרי שאיבדו את חברתם פני, איברהים מותקף באכזריות (“כולנו זקוקים להצלה מדי פעם", ואל תפסלו אפשרות של נקמה בתוקפים), וסטיבן - בעלה של אליזבת, שהתאהב בה תוך עשרים שניות כשהרים את הכפפה שהפילה (בכוונה) מחוץ לחנות ספרים והרגיש כאילו חיכה רק לה כל חייו - שוקע בדמנציה (ועדיין מנצח בכל משחק שחמט). מה נותר לחברים לעשות? לפתור תעלומות חדשות ומשודרגות יחסית לספר הראשון, ולהתבונן בסביבתם הקרובה כמו שרק הם יודעים.
ללא קלקלנים, יסתחררו כאן לפנינו יהלומים בשווי 20 מיליון פאונד, מחשבות על השתלת שיער וצקצוקי לשון כמו “למה לעשות דיאטה בגיל 82? מה נקניקייה בבצק תעשה לך? תהרוג אותך? שתעמוד בתור" או “אסור לאדם למות לפני הכלב שלו" וגם “כלבים קטנים הם כמו גברים נמוכים, כל הזמן צריכים להוכיח משהו"; אווזים ולאמות, קזחי בעל עין אחת עם רוטוויילר בעל עין אחת (שניהם “יקרעו אדם לגזרים ללא היסוס"), מלצרית גרועה במיוחד ששמה פופי (“אישה קטנה שיש לה עגיל באוזן וספר בישול של אוטולנגי"), מאפיונר חסר רחמים מניו יורק, גברתן פולני שפגשנו בעבר ו"גבר שאוכל מקלות גזר מרצונו. חתיכת הישג", סוחרת סמים פסיכופתית, ילד בן 8 שמגלה כישורי בלשות מבטיחים, מתח מיני ותהפוכות רומנטיות לאין קץ (כמו אצל אגתה כריסטי, אסור שהטובים יישארו בלתי מזווגים).
כשאוסמן כותב על הנעשה בבית המשפט המקומי, אין לצפות לפחות מהתרחישים הבאים: “חבר מועצה מקומי שחשף את עצמו ברכבת והאשים בזה את התרופה שלקח נגד קדחת השחת. חבר המועצה הזה הוא עכשיו חבר הפרלמנט המקומי. במשפט האחרון עמדה לדין ספורטאית במשחקים הפאראלימפיים שנתפסה גונבת ביצים של ציפורים נדירות.
היא ענדה את מדליית הארד שלה בבית המשפט, והורשעה בכל זאת". כשמישהו מספר למישהי על המקום שבו המציאו את משחק הקריקט, תגובתה היא “צר לי לשמוע" ואותי זה מצחיק. מישהי אחרת זוכה באספקת כביסה לכל החיים. “בחברת פרסיל ודאי חיככו ידיים בשמחה כשגילו שהיא בת 92". העולם מצחיק אז צוחקים, כדברי הגששים.
באשר לשם הספר, הוא מתכתב לא רק עם פרט בעלילה אלא גם עם מכת הדמנציה, שבה אדם מת פעמיים, מסיבות עגומות. אוסמן מגייס תועפות של חסד, חמלה וחוסר רצינות (שכולו רצינות מהסוג הטוב ביותר) כדי להתמודד עם התופעה הארורה, שלא לומר להתיידד איתה.
עמותת “חיים ללא דמנציה" מככבת פה, ומובילה אל משפט הסיום שאוסמן מתרברב בו ובצדק בסעיף התודות. הוא חלם לחתום את הסיפור במשפט שמהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה, ועשה זאת. “השורה האחרונה ב'מועדון הרצח של יום חמישי' הייתה על קראמבל הדומדמניות של ג'ויס, אז אני באמת מרגיש שאני צומח כסופר".
אם אפשר להביע הסתייגות אחת - סוג של חוצפה בהתחשב במידת ההנאה וקורת הרוח שספריו של אוסמן מרעיפים על הקורא קשה היום - לפעמים עדיין נדמה שנטייתו לבדר חזקה ממנו ועלולה לבוא על חשבון הרהיטות וההיגיון.
מהלכי עלילה מופרכים, פתרונות דחוקים ובדיחות על חשבון קשישה שמצטרפת לאינסטגרם (היומן של ג'ויס, אגב, היה ונשאר החלק הפחות אהוב עליי בשני הספרים עד כה, מקסימה ככל שתהיה דמותה רואת הכל) הם לא אסון, ובכל זאת מוטב לצמצם בהם ולהתמקד במה שאוסמן טוב בו כל כך: תיאור של הוויה יותר בריטית מבריטית, שתה חם ומתוק זורם בעורקיה בכל שעות היממה. “האיש שמת פעמיים" מוצלח אף יותר מקודמו (שסבל מסוף מאכזב). אוסמן, שגובהו שני מטר, אכן צומח כסופר, אבל הבשורה המשמחת היא שעדיין יש לו לאן לצמוח.