סמוך לחצות שוב ניעור משנתו, ועוד קודם שהציץ אל עבר מיטת אשתו מישש בדאגה את תחתוניו. כבר היו רטובים. זה זמן רב אין הוא שולט בנקביו. קם ממיטתו ונודד עד לחדר השירותים, אך בבוקר שוב עולה הצחנה מבין רגליו.
אלא שאותו לילה, שלא כשאר לילות, היה זה אביו המת שקרע אותו משנתו. משך בו מעל המיטה ושאל לשמו של הילד שעל הספסל בתחנת הרכבת. ראה, המוות עשה באביו שמות. עיניו היו ריקות. עצמות לחייו נקובות. "איזה ילד?" שאל.
"כבר שכחת?" גער בו. עד לחדר השירותים דלק אביו בעקבותיו. גם במטבח לא הניח לו לנפשו. "הילד שהיית אתה", הוסיף לדבר אליו, "זה שבכה ליד רציף התחנה וחיפש רקפות על המסילה".
"עם מי אתה מדבר שם?" התעוררה אשתו משנתה.
"סתם השתעלתי".
"זו כבר הפעם השלישית הלילה", קמה ממיטתה וסגרה עליה את דלת חדר השינה.
אביו המת הפך פניו לאחור ולא הסתיר את הבוז שעלה מגרונו. "למה היא שמנה כל כך?" שאל.
"יש לנו מאפייה של חלות מתחת לבית", השיב. המים בקומקום רתחו. "מה תשתה?" שאל את אביו.
"זה הדבר", השיב אביו, "רציתי שתיזהר מאוד מחר בנסיעה", ביקש.
"נסיעה לאן?" נדהם.
"ואל תשכח לבקש ממנה רחמים גם עליי", אמר אביו.
"ממי?"
הקולות מחדר השינה התעצמו.
"אתה מוכרח לגמור לי ככה את כל הלילה?" שבה והתרעמה עליו.
"אלה רק המים שבקומקום".
"מי האיש שקם בשעה כזו לשתות?"
"אני כבר מכבה את האש".
"וכשאתה חוזר, אל תשכח להחליף את התחתונים".
הוא יצק את המים לשני הספלים, בחש היטב, אך כשפנה והספל בידו אל עבר אביו, חש בעורפו רק את משב הרוח הקרה. "אבא", צעק, אלא שהמטבח כבר היה ריק ומיותם.
"עוד פעם?" שב קולה של אשתו ורעם.
הוא פתח את חלון המטבח ונעץ עיניו בעלטה. כל שנותר מצללית הרפאים של אביו היה ענפיו הנוגים של עץ הפלפלון הזקן שבפינת החצר. עתה כבר זכר בוודאות שגם מלפפון החזיק בידו הילד שעל ספסל המסילה. כך, עם המלפפון הזה, היה האב גורר עימו את הילד המנומנם למחצה אל רציף תחנת הרכבת, מושיבו על הספסל הסמוך לאשנב הקופה, וכשהוא מסתודד בהיחבא עם נהג הקטר, חמק אל הקרון הישן שבקצה המסילה ונאסף לתוכו. על מה הרהר הילד באותן שעות, זאת כבר לא זכר. רק צפירת הפרא של הקטר והרעד הבלתי נסבל שהעיר את הקרון הישן לחיים. אולי הייתה זו אישה שנאנקה שם ובכתה, או שמא צווחה נואשת של ציפור כחולה שביקשה להימלט מלהב מקורו של עוף טורף. שם דימה לראשונה את רעידותיו של הקרון למסעה הנפחד של תיבת נוח, ושם גם התפלל בליבו לנהג הקטר שיישא אותו באחת מנסיעותיו עד להררי אררט. מדוע דווקא עד לשם, גם זאת לא ידע הילד לפענח לעצמו. אולי, כמו מבעד למשב הרוח בין שיחי היסמין, התגלה לעיניו הרגע המתוק שבו פתח נוח את צוהר התיבה וראה שכבר קלו המים מעל פני האדמה.
"מה אתה עדיין עושה שם?" שב קולה של אשתו והעיק עליו.
"מחפש את הבוקר", השתעל פתאום.
"ועד אז, אל תשכח להדיח שוב את המים באסלה".
ואף על פי כן, הוסיף לעמוד ליד החלון ולא גרע את עיניו מעלטת הלילה שבלעה לתוכה את אביו המת. מבעד לאורו הרפה של פנס החשמל שבקצה הסמטה לא התקשה לזהות בתיעוב את מסילת הברזל שהקיפה כלולאת חנק את בתי השכונה וכמעט נגעה במרפסת ביתו. עוד מעט, ידע, תגיח רכבת המשא האחרונה של חצות. גלגליה נוקשים. חסרי מנוח. שואבים בלסתות פרא את האדמה אל תוך מלתעותיהם וגורסים גם את הבתים אל בין שיניהם. בשעות אלו של אימה לא עצר כוחו ונמלט אל חדר השירותים. אשתו, אף שידעה על חרפתו, לא מיהרה לתת בידו את לבניו הנקיים. התהפכה על מיטתה והמתינה לרעידת האדמה הבאה, שבה בישרה רכבת הבוקר הראשונה על בואה. רק אז הייתה משליכה מעליה את השמיכה ושולחת לעברו את אחד מפיהוקי הבוקר העצלים שלה. "שוב הרטבת?" והוא, סופג באיטיות את קמטי הבוקר החדשים שצצו על לחייה, לא איחר להשיב, "מה שהורג אותי הוא הדיוק המבהיל של זמני הופעת הרכבות".
גם את שני ילדיהם גייסה למערכה כנגדו. התלוננה שמסעותיו הליליים לחדר השירותים טורפים את שנתם. הילדים קמים בבוקר ותודעתם מעורפלת ומחליפים בשגגה את האסלה בכיור הרחצה. כך גם הישגיהם בלימודים. מעליבים. והיא, מיום שנולדו האמינה שהביאה גאונים לעולם. כותבי הלוחות החדשים. גם בשמותיהם לא הניחה מקום לפשרה. שמשון ויפתח. מצביאים על כל צבאות ישראל. גם בו ניסתה לחולל נפלאות. יעצה לו להמיר את שמו לאבימלך או סיסרא. העריצה נשים שפיצחו לגברים שלהם את הגולגולת.
במאבקה בתחתוניו הרטובים הייתה עמדתה נחרצת. בתחילה יעצה לו לחדול מלשתות נוזלים כבר משעות הצהריים, לעלות בלילה על יצועם עם חיתולים כשל קשישים, ומפעם לפעם אף עודדה אותו לחבק אותה בשעה שאיבד את השליטה בנקביו. אך סמוך לבוקר, כשמצאה שוב את הסדין רטוב ומלוח, נואשה לגמרי. "אני משתגעת, ועדיין אינני מבינה, מה יש לך נגד הרכבות? מה? מה כבר עולל לך נהג הקטר? ומאיפה הגרלת את השנאה הנוראה הזו כלפי נוסעי הרכבת? האם מישהו מהם גנב מכיסך את דמי הנסיעה או השליך על ראשך קליפות של גרעינים?"
לימים השלימה, בלא מעט מיאוס, עם התפרצויותיה חסרות הרסן של שלפוחית השתן שלו, שהביאה, לטענת שכנתם, האדריכלית לעיצוב פנים, להתרבות היתושים בבניין. "היית רוצה אולי שאקנה מכונת כביסה נוספת?" ניסתה פעם, מתוך קנטרנות כספית, לרסן את שרירי מעיו. ואף על פי כן וחרף התגרותה בו, נותרה בו המשטמה הממארת כלפי קרונות הרכבת כשהייתה. לא אחת, בשעות הלילה, התעורר בו דחף כמעט שטני לפרק כמה מפסי המסילה שליד ביתו ולהמתין להופעת הקרונות, ואז לחכות לדיווחי הרדיו על ממדי האסון.
לימים, כשלא שלט עוד בשלפוחית השתן והרטיב לא אחת גם בשעות הערב המאוחרות, הריץ מכתב נרגז בשמו ובשם רבים מתושבי השכונה אל מנהלי רשות הרכבת, לסלק את תוואי המסילה מבתיהם. תגובת הנהלת הרכבת הרשימה בניסוחה. לא די שדחו בביטול את דרישת התושבים, אלא אף צירפו למכתבם העתק ממכתבן של אשתו ושל שכנתם, האדריכלית לעיצוב פנים, שצידדו בסירובם של פטרוני הרכבת. "המטורפים האלה", כך כתבו השתיים, "היו מוכנים לשוב ולרכוב על חמורים".
זה שנים שיחסיו עם אשתו משובשים. מתנהלים בצמצום הכרחי. מעט מילים, שתיקות ארוכות ורחש מתמיד של חריקת שיניים. בתחילה השלימה אשתו עם הבוז החרישי שבו התעקש, מיום שחיזר אחריה, שלא לקרוא לה בשמה. דבר־מה בצליל החורק של שמה שיווה ליחסיו עימה אופי של התנכלות עצמית. ועם זאת, נשמרה שלא לתקוף אותו על כך. התכנסה מובסת אל תוך עצמה והאביסה עצמה ללא מידה. בעיקר היו אלו החלות הטריות שתחבה לגרונה בבולמוס, ואף אכלה מעוגות הקרם שקנתה בתבניות כפולות ממדים מהמאפייה שמתחת לבית. כך הייתה תופחת בהתמדה וגומלת לו על יחסו בחיתולים הרפואיים החדשים שקנתה למענו. אך כשנואשה מכל תקווה רפואית, השליכה יהבה רק על מכונת הכביסה.
גם ליד שולחן האוכל התנהלו חייהם בהבנה מופתית. הוא לקח מידה בצייתנות אילמת את ספל הקפה, והיא השלימה עם המבט המעליב שבו בחן את העוגיות המרוקאיות שאפתה על פי עצתה של השכנה. את הנשיקה שנשק למצחה קודם שיצא לעבודה קיבלו שניהם כפשרה נסבלת.
בביקוריו התכופים אצל דוקטור גרשקוביץ ראה רע הכרחי, אף שלא תמיד נתן אמון בעצות שהיו קשורות באשתו. שתי נשים מתו על הרופא בחייו, וגם השלישית, כך התבשר לאחרונה מפיו, כבר מתלוננת על גושים חשודים בשדה השמאלי. ואכן, כל אימת שבא אצלו, לא הייתה בפיו של אותו אלמן סדרתי כל בשורה טובה. "הבריאות של הגברת שלך, אדון אשרוב, איתנה, למרות משקלה העודף. ואף הלב שלה", בישר אותו בחגיגיות, "פועם כמו אצל בחורות צעירות".
גם בשדיה הכבדים לא מצא כל חשד ממאיר. "ובכלל, אדון אשרוב", שב ויעץ לו, "מדוע לא תנסה לספור עד מאה לפני שאתה נכנס עם הגברת שלך למיטה?" לרגע התפתה לחייך עימו. "איך אפשר, היא נרדמת עוד לפני שאני מגיע לעשרים", הוסיף שאול לרטון. "אז תתחיל לספור מתשעים". אשתו נמנעה בכל אותן פגישות להצטרף אל בעלה, אך כשבאחת מהן, שבה נטלה חלק, הביע הרופא הסתייגות נימוסית ממכתבה לרשות הרכבת, הגיבה במרירות חסרת חמלה לדבריו, "אולי, דוקטור, במקום כל הפילוסופיה הזאת שלך, תגיד לי מתי בפעם האחרונה ראית את האיש שלי עם תחתונים יבשים".
עתה, בעודו שב ובוחן את כלי המטבח, ראה שדבר לא לקח עימו אביו המת במנוסתו. הספל שעל אדן הכיור. צלחת העוגה. דומה שגם צמרתו של עץ הפלפלון הזקן נותרה כשהייתה. ועם זאת, עם ששב והסתכל בכיסא הריק של אביו, נבהל למצוא עליו את המזוודה. אלוהים, מי הניח אותה שם? בגדיו היו מקופלים בתוכה כהלכה. בעיקר התחתונים הרבים שנאספו שם לצד גרבי הצמר העבים. לא, אין הוא חולם, חבט בידו על פדחתו. לא, לא, גם אינו הוזה. ואולי צדק דוקטור גרשקוביץ שיעץ לו באחת מפגישותיהם לשוחח עם פסיכולוג. "לא שמצבך חמור עד כדי כך", מיהר בקריצת עין להרגיעו, "אך שיחות עימו בענייני נפש הן בהחלט פסק זמן נבון במאבק המר שבינך לבין אשתך, אם לקנות או לא לקנות מכונת כביסה שנייה".
רק את עצתו הראשונה, למנות עד מאה, לא דחה בבוז. נשם נשימה עמוקה והחל במניין. אלוהים אחד. שני לוחות הברית. ארבע אימהות. שלוש מהן מאוקראינה. מדינה אחת, וגם זאת יותר מדי. שני סוסי מרוץ. ארבעה שרי ממשלה. אחד מהם, למרבה ההפתעה, דובר אנגלית רהוטה. שני סכינים. גופה אחת. אלמן מאושר. שני יתומים. פילגש אחת בגבעה. שתיים בלשכת ראש הממשלה. עשרים וארבע. עשרים וחמש. עשרים ושש.
"עם מי אתה שוב מדבר שם?" שבה אשתו ורטנה מעבר לדלת חדר השינה.
"עשרים ושבע".
"אתה מעיר את הילדים".
"עשרים ושמונה".
"אלוהים".
"אחד", שב ומנה מן ההתחלה.
כך הוסיפו יחסיהם והחמירו. מיעטו לדבר והאזינו באילמות מופתית לפעימותיה הליצניות של הבובה ההולנדית שבשעון הקיר שבסלון. גם במיטה לא נפגשו הרבה. אולי רק כדי להעיר זה לזה על מיקום השמיכה. היו ימים שחשדה בו שמא הפגם שבסנטרה הוא שהמאיס אותה עליו. אך הוא דחה את חששותיה. "זה אפילו מוסיף לך חן", החמיא לה בשעתו.
כשבחן שוב את הבגדים שטמן במזוודה, נבהל לגלות מתחתם את צעיף הצמר המרופט שבו נהג אביו לעטוף את צווארו בימי החורף בדרכם לתחנת הרכבת. וכשחלפה רכבת המשא האחרונה של חצות ובטשה בגלגליה את המסילה הסמוכה לביתו, לא נפתע למצוא שגם מלפפון הסתיר בין בגדיו.
# הרומן “אל שיח היסמין״ ראה אור בהוצאת כתר