אין שירה ללא גרעין של מציאות", אומר המשורר מעוזיה סגל. "בכתיבת שירה אני מביא את עצמי, מביע את עצמי ומצייר את עצמי במילים שנקשרות אחת לשנייה ומביאות תיאור סובייקטיבי של מה שעובר לי בראש ונרשם על ידי היד".
כך עושה סגל גם בספרו החדש, "לקסיקון הפוך" (הוצאת צבעונים, עורך: יקיר בן משה), שבו הוא כותב על מלחמת ההתשה, שבה המוצב שלו במובלעת הסורית הופגז, והוא נפצע באורח אנוש ואיבד את שתי רגליו, ידו השמאלית וראייה בעינו הימנית. הרופא במסוק החילוץ לא נתן לו סיכוי, אבל סגל יצא למאבק על חייו ועם למעלה ממאה אחוזי נכות יצא לעולם.
"אני מתעורר/ אבא לידי/ אהלן, אבא/ אהלן, בן/ הוא מניח יד רכה/ על מצחי", הוא משחזר באחד השירים. "התעוררת?/ התעוררתי/ איפה אני?/ בבית חולים/ מה קרה לי?/ נפצעת/ קשה?/ די/ אני עוצם עיניים/ נרדם/ לא רוצה לדעת/ לא רוצה להתעורר".
"החסר הוא חלק אינטגרלי ממני", הוא אומר. "אני לא יכול להתכחש לקיומו של החסר בהוויה הקיומית היומיומית שלי. כשאת קמה בבוקר, את מתלבשת ונועלת נעליים. אני מתלבש ולובש פרוטזות, זו הרוטינה שלך וזו הרוטינה שלי. הפרוטזות הופכות אותי לסוג של שלם, אבל בכל מקרה אני עוסק במשך היום באיברים החסרים, לא בבכי למה אין לי ומה קרה לי, אלא בשאלות אם היום הפרוטזות יתלבשו נכון על הגדמים או לא, אם אני אזיע היום יותר מאתמול.
בשעות הערב, את מגיעה הביתה, חולצת נעליים ונועלת נעלי בית או הולכת יחפה. אני מגיע הביתה, חולץ את הרגליים ומתנייד על כיסא גלגלים, אולי אפילו יותר מהר ממך. חלק בסיסי מאוד מהקיום שלי הוא היכולת לצחוק על עצמי, דהיינו אם אני מצליח לצחוק על עצמי, לא נורא כל כך להיות נכה קשה".
לאחר הפציעה, סגל, 69, שהיה שחקן כדורסל מצטיין בנעוריו, השלים תואר שני בעבודה סוציאלית ולמד גישור, נישא לאהובתו איריס ולשניים נולדו שלושה ילדים. הוא עמד בראש פרויקטים חברתיים כמו שיקום שכונות בג'סי כהן בחולון ושימש חבר בוועדות ממשלתיות.
הוא זכה באות הנשיא למתנדב לשנת ה־50 למדינה ולאות השוויון לשנת 2007. ב־2018 הוענק לו אות המופת השיקומי מטעם משרד הביטחון, ולפני שנים ספורות הוכתר כנכה צה"ל הראשון שהולך עם רגל ביונית.
"הייתי בחדר ההמתנה של הקדוש ברוך הוא", תיאר בספרו הראשון "להתחיל מחדש", אותו פרסם ב־1983 בתום תהליך שיקום ארוך. אחריו הגיעו הספרים "שמחה בלב" על אבי הפצועים שמחה הולצברג (מודן 2000) ו"עדויות מגובה החול - קרב הצנחנים בחווה הסינית" (מודן 2007) וספר השירה "צימאון הזמן, רעד הגוף" (פרדס 2007).
לפני חצי שנה יצר קליפ לשיר מספרו החדש, "פשוט חי!", שכתב עם המוזיקאי הלום הקרב ישראל כסיף, לציון 48 שנה בדיוק שחלפו מאז מה שהוא מגדיר "חגיגת הנס": "יושב על כיסא גלגלים/ על גגו של בית החולים/ בוכה נכה/ רוצה לקפוץ לדומם את הדופק/ לחיים שלי אין אופק/ חכה חכה דקה/ כי מוקדם עוד להכות מכה/ הרי יש בך נשמה שרוצה לחיות ויהי מה".
פעם אמר לו אבי הפצועים שמחה הולצברג ז"ל, שהוא מסתובב הרבה עם אנשים ובקרב פצועים כי כשהוא מגיע הביתה ונשאר לבד עם עצמו, הוא חוזר לגטו ורשה. "אצלי זה ממש לא ככה", אומר סגל. "מגיל צעיר לימדתי את עצמי שכל שעה שאני נמצא בדיכאון, עצב ובכי, שני דברים קורים.
האחד, הרגליים לא גדלות, לא משנה עד כמה עמוק יהיה הבכי ועד כמה גדולות יהיו הדמעות. השני, שכל דקה שמבוזבזת על דיכאון, אי אפשר להחזיר לאחור ולהפוך לדקה שמחה. חיי כנער היו סוגים יותר בקוצים מאשר בשושנים, כך שהפציעה הייתה בעצם עוד אפיזודה בדרך הארוכה לסוף ימיי.
לכן אני משתדל למצות כל רגע בלעשות דברים שאני נהנה וכיף איתם. באופן פרדוקסלי, לי יש את הפריבילגיה לעשות מה שכיף לי מבלי לחשוש למצב כלכלי קשה. לא אתכחש, יש לי רגעים של מחשבות מרירות, אבל צריך לשים אותן בפרופורציות. יש ימים שבהם אני חושב על ההבדלים ביני ובין שלמי הגוף, על המקומות שאליהם אני לא יכול להגיע, ואת המחשבות האלה אני מרגיש שאני צריך לשחרר מהמוח ומהנפש".
לחץ לאומי
"אני אדם שחושב הרבה ורגיש מאוד לקורה סביבי, הן ברמה האישית, המשפחתית והן ברמה הלאומית", מעיד על עצמו סגל, מה שבא לידי ביטוי גם בכתיבתו. "בכתיבת שירה אני יכול להביא ביקורת נוקבת על האדם, החברה והממשל, לתאר את סופה של המדינה עקב מחלוקות, שחיתות, אגואיזם וחוסר חמלה.
למזלי חנן אותי האלוהים ביכולת כתיבה, וזו הדרך שלי לשחרר את המחשבות והרגשות שפועמים בי. ברמה הלאומית, כשראיתי למשל את העוול הנורא שנעשה למשפחת דוואבשה, התמלאתי כעס ובושה שכך מתנהגים בני עמנו וחמלה רבה לבני המשפחה. כשהכותרות מפנות מקום לכותרות אחרות, המשפחות נשארות עם האובדן, החיים ממשיכים והם נשארים לבדם. השירים הם הצד הפנימי שלי והפחד המתמיד מכך שהמדינה שלנו מובילה את עצמה לתהום, הבאסה שאני מרגיש כשאנשים קמים כדי שאני אשב".
עסקת גם בפוליטיקה. מה אתה אומר על תוצאות הבחירות?
"תושבי מדינת ישראל נמצאים באופן קבוע תחת לחץ נפשי לאומי, כתוצאה מכך אנחנו חווים אלימות יומיומית בכביש, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובעיקר בכנסת. אנשים במדינה למדו לאהוב את השנאה, הרכילות, הביקורת ההרסנית הלא עניינית. אין פלא שרבים מחפשים את מבטחם בדת או באנשים שמביעים לכאורה איזשהו חוזק דמגוגי כמו נתניהו או בן גביר ונוהים אחריהם, או לחלופין, רמטכ"ל שמשתחרר מהצבא.
כך נוצר מצב שהימין הקיצוני מקבל מספר מנדטים גבוה. לעומת זאת, כך קורה גם בשמאל האמיתי שמצביעיו כבר נוטים למרכז. ראי כמה מהם הצביעו לציפי לבני בזמנו, והיום ללפיד וגנץ. גם השמאל הציוני מחפש מנהיג חזק וכריזמטי שייתן לו תחושה של ביטחון עצמי, וכבר לא מתעסק בשלום תמורת שטחים והמדינה הפלסטינית אלא בביטחונו האישי והכללי.
להערכתי, ללא נתניהו הייתה לנו ממשלת ימין־מרכז מתונה שהייתה יותר טובה לישראל. ואז נשאלת השאלה: האם לטובת מדינת ישראל צריך לוותר על 'רק לא ביבי', או לטובת מדינת ישראל צריך לדבוק ב'רק לא ביבי'? האמת, לזה אין לי פתרון".
הכוח המניע
סגל המציא לעצמו מוטו: "אם אנשים בחברה הישראלית יראו עד כמה אני עובד קשה ולאחר העבודה עוסק בפעילויות חברתיות התנדבותיות שונות, אולי ילמדו ממני". בין היתר, נאם בשנות ה־90 בהפגנת האלופים שדרשה גיוס חרדים לצה"ל והיה בין שובתי הרעב לשינוי שיטת הממשל בישראל. בספטמבר 1993 ארגן הפגנת התמיכה של נכי צה"ל ביוזמת השלום של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כיום הוא מתנדב כיו"ר ועדת ביקורת של מכון לואיס ואיגוד הכדורסל, כחבר הנהלת מכון יוספטל ומדי פעם כחונך מכלולי אוכלוסייה ברשויות המקומיות דרך פיקוד העורף.
כיום המוטו שלו הוא: "אף אדם לא תרם מספיק לקיומה של מדינת ישראל, אלא אם תרם את גופו ונפשו". "כך גם אני, שלמרות שאפשר לומר שאת חלקי תרמתי, ממשיך לעשות ולתרום", הוא אומר. "הקמתי עמותות, הייתי יו"ר של חלק מהן, הייתי בין מקימי מרצ ויו"ר ועדת הבחירות הראשון שלה ועשיתי עוד פעילויות שונות. היום משבגרתי, אני מבין שאין לי צורך להוכיח לעצמי ולחברה שאני יותר טוב, אני יודע שאני לא יותר טוב ומודע למגבלותיי הפיזיות".
מה הכוח המניע שלך?
"מיד לאחר בר המצווה שלי, אמי ז"ל היגרה לארצות הברית כדי לסלול את הדרך להגירת המשפחה כולה, דהיינו אבי ואחותי. התקופה הייתה שנות ה־60 של המאה הקודמת. כיוון שאבי היה מובטל, חיינו בעוני רב. למזלי גרנו בבית גדול בפתח תקווה ובו גן עצי פרי, כך שיום אחד אכלתי אשכוליות ולמחרת תפוזים וכן הלאה.
לאחר הפציעה, כשהייתי צריך להחליט לאן פניי מועדות, החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית והבטחתי לעצמי שאעבוד במקומות הקשים ביותר בארץ. עבדתי בשכונת ג'סי כהן בחולון, ביישוב בית דגן, בג'סר א־זרקא ועוד. כשאדם נפצע פציעה קשה כשלי, יש לו צורך להוכיח לעצמו ולחברה שהוא יותר בריא ועובד יותר קשה מאנשים שידיהם ורגליהם עדיין בשר ודם".
איפה היית היום לולא נפצעת?
"שאלה מעניינת ומאוד תיאורטית. בעיקרון היו לי שתי אופציות: רציתי קריירה צבאית ואז לכי תדעי, אולי הייתי נפצע במלחמה אחרת, או נהרג בפעילות צבאית כלשהי. מצד שני הייתי שחקן כדורסל באליצור פתח תקווה ורציתי להמשיך להיות ספורטאי וללמוד במכון וינגייט מקצוע שקשור לספורט. למען האמת, אחרי הפציעה עסקתי גם בזה וגם בזה, עשיתי מילואים כקב"ן בכלא 4 ואחר כך במחלקת נפגעים ובמקביל הייתי רכז הליגות לנכים בכדורסל. כיום אני יו"ר ועדת ביקורת של איגוד הכדורסל. נכון שזה לא העניין עצמו אלא סביבו, אבל בהחלט מספק".