כל מתחיל בכמה קליפות פיסטוקים, שמצאו את עצמן במקום לא להן והתניעו מהומה שתשנה את חייהן של כל הדמויות הראשיות - חלקן דמויות שלא היו נמצאות שם מלכתחילה אלמלא אותן קליפות, שמגיעות להופעה נוספת (כולל הפיסטוקים עצמם) לקראת הסוף, בהומאז' פנימי וסגירת מעגל לעצמן. מפתה לחשוב שיונתן יבין מנסה לומר לנו משהו על כך שרוב הדברים בחיים חשובים כקליפת הפיסטוק (וברור שהחשיבות של מה שכן חשוב מתגלית מאוחר מדי); שהעולם שבו אנו חיים קל לפיצוח כמו פיסטוק, ולא מסובך כמו שנדמה; ובעיקר שכולנו זמניים ודי מיותרים כמו קליפות נשנושים, וכולנו ממילא נגמור בפח זבל זה או אחר, אז למה לא לחגוג קצת עד אז.
אבל יבין כמובן יותר מתוחכם מזה. ברומן מסחרר עד כדי כאב ראש (בקטע טוב) על משבר גיל 50 מטורלל במיוחד, שפרסם בהוצאה עצמית ובתרועות יציאה לחופשי סמוך ליום הולדתו ה־50, קשה שלא להיסחף בהנאה שלו עצמו, בעיקר מהחירות המקצועית הייחודית ומעוררת הקנאה שניתנת לגיבור שברא. שדרן הרדיו שאול (סולי) נעמן, הנאמן לעצמו ברמות שנושקות לאובדנות, מנתח את המציאות החדשותית שאליה הוא נדרש כמגיש תוכנית בוקר יומית ואקטואלית ללא מורא, בהתרסה, בעזות מצח ומן הסתם גם בחוסר רגישות בואכה שיגעון גדלות ("אני חמוש רק במיתרי קולי, אף שהם מפחידים אותם יותר מכל כלי נשק"). עם פליטת פה אחת, שמופנית אל שרת הביטחון תמנע אשד (גם כן שם) הוא מאבד את עולמו בתחנה, ועולמו בכלל, ומוצא את עצמו מובטל בעל כורחו ("עתה היה הבוקר אויבו"), אבל קשה להאמין מאילו התבטאויות הוא נחלץ ללא פגע לפני כן, במשך 30 שנות שידור (ובידור).
רשימה אקראית מתוך ציטוטי נעמן בתוכניתו, כפי שמופיעים בפתח כל פרק.
על "רשימת שינדלר": "השואה הייתה ממש יפה. לרגע הצטערתי שהחמצתי אותה". על דנה אינטרנשיונל (ב־1998, הרבה לפני שג'יי. קיי. רולינג ואחרים גילו שלא מומלץ להסתכן בחרון הקהילה הטרנסית): "להפך, במה שיש - או אין - לה בין הרגליים, בהחלט יש עניין לציבור. שם מגולם כל סיפור זקפתנו הלאומית".
על אריק איינשטיין, הקדוש בקדושים: "מה בעצם האסון הגדול? מת זמר, די ישיש, מספיק לנפח את העניין לכדי מות הישראליות. זו מתה כבר מזמן, המסכנה, אם בכלל חיה. וזו בעצם הבעיה שלי עם איינשטיין: הוא היה פסקול של פיקציה, של אידיאל ריק מתוכן".
על רצח רחבעם (גנדי) זאבי: "זהו יום חג לשפיות". ועל הפיגוע במגדלי התאומים: "אני מודה: הרגשתי גם שמץ חדווה אפלה כשצפיתי במטוס השני פוגע במגדל... הייתה שם מין תחושת צדק על העונש שספגה אמריקה היהירה. עמוק בפנים, גם אני כנראה טרוריסט רדום. ואתם?".
ניחא אמריקה, אבל יהיו בוודאי קוראים שירגישו תחושת צדק על העונש שיספוג נעמן היהיר, והוא יספוג, המסכן. פרובוקטור מקצועי, מין רוגל אלפר לעשירים, קמצן, בוגדני, מר נפש ודי בלתי נסבל בסך הכל, אבל גם בלתי נשכח. דמות לפנתיאון. יש שיראו בו אמיץ, "אף שלא פעם אומץ הוא מה שנותר בתחתית החבית. לכן הוא דומה כל כך לטיפשות". והשפה שלו. השפה שיבין מצייד אותו בה, שמביאה את בתו המתבגרת והמתנכרת חליפות לשאול אותו בייאוש: "אתה לא יכול אף פעם לדבר כמו בן אדם נורמלי?" (באותה שיחה נרשמת אחת הבדיחות הכי מוצלחות בספר בעיניי: "הכרתי פעם מישהי שמתה מזה שהייתה ספציפית").
השפה הזאת היא הגיבורה האמיתית של הספר הזה. כי עד כמה שנעמן יכול לקצר לזולת את הפיוז, איך אפשר לכעוס באמת על מישהו שמבקש מבנו הצעיר: "אנא ממך, לא באגרוף קפוץ. ישר את אצבעך המורה והעמס את המזון על המזלג כמלגזן בנמל גלזגו"? או מסרב ללכת למשחק כדורגל כי "האל עדי שכל ימי לא חבש ישבני טריבונה". ואיך אפשר שלא לחבב את כתיבתו של יבין כשהוא מתאר את השפה של גיבורו במילים האלה: "דיבורו השדרני, שריונו מפני אינטימיות (...) משלב לשון רם שזרועה בו פה ושם מילת עגה, באינטונציה שנוסקת ברישא מיתממת ונוחתת בסיפא דרמתית, בדיקציה החדה שמקפידה לנתק מילה ממילה ולהימנע ממוקשי אסימילציה". אני מבקש להודות ליבין באופן אישי על כל מוקשי האסימילציה שפיזר בנדיבות, על מילים ומונחים של פעם שהעבירו בי צמרמורות נוסטלגיה מביכות ובלתי נשלטות, מ"לוקסוס" ו"מה אתה שח" ומוזיאון השעווה במגדל שלום ועד ברנדי מדיצנלי של שטוק, וגם על הארות עכשוויות יותר כמו זו על פייסבוק: "אני חושד שהכלי הזה לא נועד להפיג בדידות אלא דווקא לשכללה".
עוד דמות בלתי נשכחת היא של טלי כליפא, עורכת תוכניתו של נעמן. מדברת נכוחה, עם אפס סבלנות לבולשיט, וחכמה יותר מכולם. על תוכנית מיוחדת של נעמן היא אומרת: "אנשים באו לקרקס והלכו אחרי שהאריה טרף את המאלף". כשהיא ממליצה לנעמן "תן למאזינים להבין לבד פואנטות, תנמיך פאתוס. פחות זה יותר", ובקיצור, מאשימה אותו באובר־קיל, אני חושד שיבין התכוון קצת לעצמו. הוא בוודאי יודע שהוא חוטא בגודש יתר, לוחץ לפעמים יותר מדי בכוח על דוושת ההצחקה ולא מפסיק לנסות להוכיח עד כמה הוא מבריק, קילומטרים רבים אחרי שכבר נוכחנו במבריקותו ואפילו (מעט) עייפנו ממנה.
לקראת סוף הרומן, שאת מרכזו אפשר לסכם ללא קלקלנים בהצהרה של אחת הדמויות, ש"נשוי באושר" זה רק אוקסימורון, הבקיע יבין לרגע חריר אל לבי (כפי שהוא כותב על נעמן שהבקיע חריר ללב בתו) והציג אלמנט שנעדר כמעט לגמרי עד אז: נשמה. במשפט הסיום של פסקת התודות הוא כבר הגיע לדרגת נשמה יתרה, וזה בהחלט בונוס כשמדובר בסיפור שמתחיל בתלולית של קליפות פיסטוקים.