עורבים על גג בית הכנסת משגיחים מלמעלה על חטאי השכונה. מעויני הסורגים בחלונות הקטנים אוסרים את החוץ פנימה. דרך התריסים אורלי מציצה בשמיים של ינואר. העננים לטובתה. בבית הכנסת הרב יורד בכבדות את המדרגות והרוח פורעת את הזקן. היא מחכה עד שהוא נעלם בסמטה ואז משחררת את הסוגר ודוחפת את דלת התריס בכוח, נזהרת שלא ייתפס בכבל הכחול הגדול שנשרך מהגג, זה שהיה שם עוד לפני שהיא ואבי קנו את הדירה של עמידר.
האלומיניום המכופף של מסגרת התריס נתפס במסילה והיא מקללת. כבר חודש היא מנדנדת לאבי שיתקן. מעליה, בסורגים של השכנה מלמעלה, שני חתולים ג׳ינג׳ים מתכרבלים. בחלון השני, היא מצליחה להושיט ידיים לחבלי הכניסה. גרב אחד נופל למטה, בדיוק על קורת העץ, והיא מתכעסת על השכנים בקומה הראשונה בגלל הפרגולה הלא־חוקית. הלך הגרב. את המגבות הצבעוניות היא תולה בחבל החיצוני ואת התחתונים והחזיות בחבל הפנימי. ״חס וחלילה שלא יראו בָּבֵּית כנסת".
אורלי מותחת את המצעים במיטה של הבנות, עם הכריות המודפסות שתפרה לבד ויוצאת מהבית אחריהן. הכניסה המטונפת לבניין מכעיסה אותה. פרינציפ היא לא מנקה שם, אחרי שהפוסטמה מקומה שלוש פתחה עליה עיניים עם הניקיון והתשלומים לוועד הבית. כבר מזמן היו מוכרים את הבית ועוברים לגילֹה, ליד אחותה, אבל החובות אוכלים את הפרנסה.
מאתיים שמונים אלף שקלים היו צריכים לשים מקדמה על הילד ועוד ארבעת אלפים שקלים תשלום חודשי. וכל השנים אבי זכר את הקצבה שלקחו להם והרכב, כמו שעץ זוכר ענף כרות. דווקא הסתובבו לחפש את המוסדות שהמדינה מממנת, אבל במקום הראשון ראו ילדים קשורים לכיסא והחולצות רטובות מהרוק והחליטו שעדיף מהכיס שלהם. בשביל השקט הנפשי.
״ארבע־עשרה שנה ייקח לחסל את ההלוואה הזאת", אבי אמר לה כשחתם. ״ארבע־עשרה שנה". מאז, כל מה שהיא מכניסה הולך להלוואות. היא חושבת על זה באוטובוס בבקרים, בדרך לבית של האלמנה בטלביה שריח הנפטלין שבו, עקשן ומטריד, לא עוזב את אורלי אחר כך גם כשהיא מתקלחת.
היא חושבת על זה כשהיא שולפת שיער אישה שחור סבוך מהביוב של המשפחה האמריקאית בעמק רפאים. היא חושבת על זה כשהיא משפשפת צואה במברשת המעצבים בשירותים של הקונסול הספרדי. את החרא הזה אני משפשפת בשביל הילד, בשביל כל יום שהוא שם, היא משננת, ואבי לא שואל אותה: ״בשביל כל יום שהוא שם, או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״
באוטובוס היא מהדקת אליה את הארנק עם המזומן שנתן לה הפרופסור. תשע תחנות היא נוסעת וביניהן פקקי הבוקר של שישי. אחר כך, ברכבת הקלה, העיר מתקצרת לה. כל תחנה מתקרבת לזו האחרונה. אמא שלה לא מסכימה לנסוע בה עדיין. ״קודם נראה שאין אסונות, חס וחלילה". כשהרכבת מתרחקת בתחנת השוק היא מביטה על האספלט שהתחלף במסילה.
עגלות שוק בשורה דוקרות את העוברים ושבים בקצותיהן הבולטים, ליד הדוכן של השרוף. אורלי מושכת את העגלה שלה. מבלי משים היא מעבירה כרית אצבע על הקרע, סיבי הבד שמאסו זה בזה. עגלה חדשה תעלה חמישים. עדיף שתתקן עם טלאי בגיהוץ. ובכל זאת היא נכנסת לשָֹרוף ובוחרת שלוש סלסילות קש קטנות לחדר האמבטיה של ספי. כל פעם שהיא מנקה שם היא מתעצבנת שהוא זורק על השיש את הקיסמים של האוזניים והחוט של השיניים.
היא עוצרת אצל אלישבע הדתייה ולוקחת תחתוני כותנה לבנים. את החוטיני והתחרה אלישבע מצניעה מתחת לגופיות ולפיג'מות. "הבת של ריימונד", אלישבע מחייכת. "הרבה זמן אמא לא באה", היא מתקדמת לאורלי מצידו של הדוכן והאף הנשרי מקדם את פניה. תר אחר הזדמנויות, מרחרח במרקם השמנוני, האדמומי שלו.
אם לאבי הייתה איזו קריאה למנעול במרכז העיר, היו יושבים לקובה חמוסטה אצל רחמו. ריח הלחם מהמאפייה של חבה מחלל את דרכה אליו. היא קונה ומכרסמת מחצית מהחלה עוד לפני שהגיעה לפינת השוק. טוב שלקחה עוד שתיים לשבת.
ליד הפלאפל של לוי היא פוגשת את הזקנה מהקומה הראשונה בבית הקודם. זה שגרו בו לפני שהילד הלך למוסד. אורלי רוצה ללכת. לא התכוונה להתעכב באזור האוכל, אבל הזקנה מחזיקה אותה במרפק ושואלת אותה על הבנות ועל הילד. "ווי ווי", היא נזכרת, "זה היה נורא ככה, עם הרוק והצעקות. פעם אחד ליד הכניסה לבניין, הוריד את המכנסיים שלו ורצה לעשות קקי. ככה", היא מחקה ישיבה ולא מרפה מהמרפק של אורלי. "מחזיק ביד שלך ומתיישב על האדמה". התור ליד הדוכן מתארך והזקנה המתחרשת כמעט צועקת, "יא חסרא, באמת ילד יפה". בכל פעם שנופל כדור ירקרק אל תוך השמן הרותח, אורלי מבעבעת יחד איתו. וגם אחרי שהיא נפרדת ממנה, נשארת לה בבטן הכווייה הזו, הרותחת, יחד עם מיצי הקיבה והרעב.
דבש ונענע
נעמי פורקת תיק כבד על שולחן האוכל של הוריה. את הנענע מהגינה שלה במושב היא עוטפת בנייר סופג ומכניסה למקרר ואת התפוזים שהביאה היא מסדרת בכלי נירוסטה גדול. דרך המתכת משתקף עור הזית החלק. הזקן של ניסו חורץ לנעמי בלחי אפילו שלא חיבקה.
היא מתכופפת מעט להציץ בשורשי השיער דרך מראה שניסו קיבע מעל השולחן, בגובהו ובגובה אמה. בסבך השיער החום, שחנקה בקליפס גדול, נחבאים חוטים אפורים מפתיעים, ביישנים. את האוזן הקטומה, המסומנת שלה, לא רואים דרך הסבך. היא מניחה כף יד על הפנים, באזור שבו עצם המצח הבולטת שלה משווה לה מראה דרמטי ומצִלה על העיניים. באצבע היא מותחת את הפנים לבחון אם הופיע קמט. אחר כך היא משפשפת את האף הרחב והנזם הזהוב, הקטן, שנשאר לה מאז האוניברסיטה מדגדג את העור.
״אמא כבר במרוקו", נעמי מגדילה בשבילו תמונות מהטלפון. הוא לא אומר כלום על הציפורניים שחזרה לכסוס והיא לא שואלת אותו על המרחק הזה שהצטבר בין ההורים שלה, שהבית לא גדול דיו להכיל. הוא מחליף משקפיים ובוחן את התמונה. בין כל המטיילים, אמא שלה הנמוכה. החריגה. השיער האפור הקצר והסנטר הכפול תוחמים את פניה מצפון ומדרום.
התרעות פיקוד העורף