ממואר הזה כל כך מבולבל ומבלבל, שלא ברור אם הוא עושה שירות טוב לסוגה הפופולרית כולה, או שמא מחריב אותה כליל; שקשה להחליט אם המספר (ולא הכותב, כי סופר צללים עשה את העבודה בשבילו, ומיד נתעכב עליו) מעורר אמפתיה או אנטגוניזם, או גם וגם; שהוא מתרסק לנגד עינינו וצועק באותה נשימה "אל תסתכלו" ו"תראו אותי! זה אני האמיתי!", עד שמתחשק לצעוק לו בחזרה: תחליט כבר, נודניק! ככה זה כשגיבור העלילה הוא ג'ינג'י בן 38 (אין מוקדם מדי בממוארים) מעוכב אינטלקטואלית ורגשית (לדבריו שלו), שמגלה שהיה תלמיד גרוע שידע בעל פה קטעים שלמים מקומדיות דביליות של ג'ים קארי כמו "אייס ונטורה" אבל שנא לקרוא ספרים (כי טוקבקים וטורי רכילות הוא דווקא בלע בשקיקה), ואז מצטט בפתיחה את וויליאם פוקנר, לא פחות ("העבר לעולם אינו מת. הוא אפילו לא עבר"), כשברור שלא שמע על זוכה פרס נובל לספרות עד היום, ומצא את הציטוט באינטרנט, לעדותו (אם כי יש מצב שגם את זה עשו בשבילו).
זוכרים את פרשת התחפושת הנאצית של הארי, אי־אז ב־2005? אז גם הוא זוכר, וראוי להתעכב על מה הוא זוכר ואיך הוא מציג את זה. ובכן, מתברר שהיו לו שתי אופציות בלבד לתחפושת לקראת המסיבה המסוימת. שתי אופציות שמצא בחנות תחפושות בכפר קטן, אחרי ששום דבר אחר לא מצא חן בעיניו: מדים של טייס בריטי. ומדים של נאצי. עם צלב קרס על השרוול. הוא התקשר לוויליאם וקייט ושאל לדעתם. הם אמרו לו פה אחד: הנאצי. הוא הוסיף שפם היטלראי והם התפוצצו מצחוק, וחשבו שהתחפושת אפילו יותר מגוחכת מבגד הריקוד של וויליאם. לטענתו, אף אחד מבאי המסיבה לא הסתכל עליו פעמיים. אבל מישהו צילם אותו בכל זאת, ואז מכר את התמונה תמורת 5,000 ליש"ט, והשאר היסטוריה עגומה. "רציתי למות מבושה", הוא טוען. "רציתי לדפוק על כל דלת ודלת בבריטניה ולהסביר לאנשים: לא חשבתי. לא התכוונתי. אבל זה לא היה משנה. גזר הדין היה מהיר וחותך. או שאני נאצי מחתרתי או שאני דפוק בשכל".
השאלות המתבקשות שיש להציג לנסיך הן כדלקמן (רשימה חלקית): איך זה שאלו היו שתי האופציות היחידות שהתחבבו עליך, מכל התחפושות שבעולם, ומה זה אומר עליך? האם אתה מאשים באופן עקיף או ישיר את וויליאם וקייט בביזיון הזה ושוב לא לוקח אחריות על מעשיך? האם הצהובונים שקנו את התמונה אשמים גם במעידה הזאת שלך, כמו בכל דבר אחר לאורך הספר? האם העולם שגזר את דינך במהירות אשם אף הוא? איפה החלק שלך בסיפור הזה?
עזבו. אי אפשר לנצח בוויכוח הזה. הארי טוען שלמד מטעויות, הארי טוען שהתבגר, שעבר טיפול, אבל בסופו של דבר כולם אשמים חוץ ממנו. הוא ילדותי מאוד - וזה מצד האמפתיה, כי הילד בכל זאת התייתם בגיל 12 בנסיבות איומות ולעיני כל העולם - ולכן הוא קורא לוויליאם "ווילי", לאביו "PA", ולמלכה האם "גאן־גאן" (דאבל סבתוש, אם תרצו). הוא רואה הכל בעיניים של ילד. בעולם שלו יש רק טובים ורעים, שחור ולבן, ואין שום דרך ביניים. דיאנה אמו היא מלאך, קמילה אמו החורגת ("האישה האחרת") היא שטן, והצהובונים וצלמי הפפראצי ("פאפס") הם כוחות האופל, ועל הכל מנצח רופרט מרדוק.
אם פעם הבריטים האמינו שבני משפחת המלוכה הם אלוהיים, היום די ברור שהם אוסף של אנשים פגומים ושרוטים ככל האדם. הארי חותר, לדבריו, לספר את כל האמת, אבל אחרי 407 עמודים מתישים למדי מתברר שהאמת לא כזאת מעניינת, והשקרים, השמועות והאגדות מהנים הרבה יותר. לפרק את הארי יכול להיות נחמד, אבל הוא הגיע לכאן די מפורק מלכתחילה, אז מה הטעם?
הרב הראשי של בריטניה איחל להארי אחרי אסון התחפושת הנאצית שינצל את האירוע כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. זה לא קרה, והנסיך רק המשיך לדלג בין קטסטרופות. הספר נכתב בצללים על ידי חתן פרס פוליצר ג'יי־אר מורינגר, שאחראי בין היתר לאוטוביוגרפיה המצליחה של הטניסאי אנדרה אגסי, ושאמר על תפקידו ש"המיילדת לא לוקחת את התינוק הביתה". התינוק הזה כאמור די מתעתע, ולא ברור מה רוצים יותר, לחבק אותו או למסור לאימוץ. מורינגר כותב בסדר, אבל הארי יוצא ספק מגניב ("היא הייתה יכולה להרוג עציץ במבט קשוח אחד", הוא אומר על דודתו של אביו מרגרט) ספק בלתי נסבל, ובלי ספק אפשר היה "לשמור" עליו יותר.
ברשימת התודות האינסופית מבטיח הארי חובב האלכוהול לחבריו ש"הסיבוב הבא עליי". אז אולי בכל זאת יהיה פה שמח למישהו, מתישהו.
התרעות פיקוד העורף