ארנה קזין, "איך להתנגד", אוליפנט, 66 עמ'
איך להתנגד" של ארנה קזין, שנכתב בסוף "דצמבר החם" של 2022, הוא במידה מסוימת "העיירה בוערת" של מרדכי גבירטיג שנכתב ב־1938.
הפואמה של גבירטיג (בתרגומו של אברהם לוינסון) מתארת את המצב הבא: "שריפה, אחים, שריפה!/ עיירתנו בוערה כולה/ בה רוחות שחורות יסערו/ להבות חורבן יבערו/ עקבותיה לא נשארו/ היא עולה באש".
הביקורת מגיעה מיד בהמשך: "ואתם חובקים ידיים/ בלי הושיט עזרה/ בלי כבות את אש הלהב/ אש העיירה". הכל נאמר פה חוץ מהמילים המפורשות עצמן: שואת יהודי אירופה (ובני מיעוטים אחרים ביבשת הנאורה לכאורה), והזעקה המופנית אל שאר העולם בזמן אמיתי כדי לבלום ו"לכבות" אותה.
גבירטיג מאיים, ויודע מה הוא אומר: "כי הלהבות יתמידו/ את כולנו פה ישמידו/ רק שרידי קירות יעידו/ מה שפה קרה", ומסיים בתחינה: "מרחוק אל תעמודו/כי האש עולה/ אל נא תחבקו ידיים/ השריפה גדולה!".
התלהמות דמגוגית היא הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את ארנה קזין, סופרת ומסאית מצוינת ומעמיקה, צנועה והגונה, שכתיבתה אלגנטית תמיד, צלולה כבדולח, חדה כתער (אבל תער לצורכי שלום) וחפה מכל זיוף מלודרמטי ומניירות אחרות.
בחיבור המעורר, המדויק, פוקח העיניים והחשוב הזה (וקזין לא תעז לומר על כתיבתה שהיא "חשובה", גם אם חייה יהיו תלויים בכך), היא לא משתמשת ולו פעם אחת במילה "שואה", אבל בניגוד לגבירטיג, בהחלט לא מהססת לקרוא לדברים בשמם. גם כי זו אינה פואמה אלא קריאה לפעולה דחופה, וגם כי פשוט אין ברירה.
נגמרו המותרות של ה־לא להגיד, לא להגיב ולא להגדיר. המדינה שלה, שלנו (המילים האלו נכתבות בשבתי במדינה אחרת, ובכל זאת, ולמרות הכל, אין לי כנראה ארץ אחרת) "אינה טובה דיה; ולמעשה: אינה טובה כלל. המדינה - על מנגנוניה - הולכת ומתפרקת כעת".
כל מי שקורא, רואה ושומע חדשות, ברגעים אלה ממש, יודע למה קזין מתכוונת, אבל אחרי שהיא מפרטת בקצרה את מהות החורבן המתהווה לנגד עינינו - באמצעות חוקים שמקדמים חושך במקום אור, שיחזקו את החזקים ויחלישו את החלשים, ירמסו את כל מה ומי ש"שונה", ייכנעו לדתיים פונדמנטליסטים מדירי נשים, ויניחו לשליטים לעשות במדינה כבשלהם, "ונדמה שאין עוצר בעדם", כמו אצל גבירטיג - ולפני שתסביר מה אפשר לעשות כדי להציל את העיירה הבוערת, היא ממהרת לקחת אחריות אישית. חיבוק הידיים אינו נחלת אחרים בלבד, אלא גם שלה.
"הרי הטלתי פתק רדיקלי בקלפי ולכן אני יכולה עכשיו להקפיד על בחירת הענב של היין היבש המועדף עליי", היא מיטיבה לבטא את התנהלותה עד כה, ואת התנערות השמאל הבורגני כולו מאקטיביזם אמיתי; היא תוהה, אפרופו התיאוריה שגורסת כי "מצב חירום" הוא מפלטו של כל דיקטטור, "האם העריץ לא מצליח במיוחד דווקא במצבים של שגרה מנומנמת, כאשר אנחנו עסוקים בעניינינו, בעבודה שלנו, בנטפליקס שלנו, בנוחות שלנו, ואין מבחינים בעריצותו?".
קזין, בכל מקרה, מחליטה שהגיעה השעה להפסיק להתנמנם, לחדול להזדעזע מרחוק, להתנתק מכל הנטפליקס הזה - נטפליקס כמשל להפניית המבט אל הכיוון הלא נכון - ולקום ולעשות מעשה. היא חושבת על שתי בנותיה ועל העתיד שהמדינה רוקחת להן, "ואני יודעת באופן עמוק עד העצם שבשבילן חובה לתקן את מה שמקולקל. לעצור את הסחף. שחובה להתנגד".
קזין מנסחת למען בנותיה, וגם למעננו ולטובתנו, פסקת התגברות אלטרנטיבית. התגברות על האויבים מבית והמהלכים המסוכנים שהם מובילים. פוליטי ככל שיהיה, וזו אינה היתממות, החיבור שלה מיועד לכל אזרח שמחזיק במצפון פעיל (מצרך נדיר?) וביכולת להבדיל בין טוב ורע, בלי קשר לאמונותיו הדתיות, נטיותיו המיניות או בחירותיו החשאיות מאחורי הפרגוד בקלפי.
כדברי הנרי ת'ורו בחיבורו "אי־ציות אזרחי" מ־1849, "עלינו להיות בני אדם תחילה, ונתינים אחר כך. אין זה רצוי לטפח כבוד כלפי החוק, אלא כלפי הצדק". "המצפון", תאמר קזין לבנותיה, "ולא השוטר ולא חבר הכנסת ולא ראש הממשלה ולא ההלכה - הוא המדריך שלנו במבוך המוסרי". קזין מצטטת גם את חנה ארנדט, שהסבירה כי גם הבחירה ב"רע במיעוטו" היא עדיין בחירה ברע. וכל עוד אנחנו בחיים נצטרך לחיות עם הבחירות שלנו, אז כדאי מאוד שנעשה את הבחירות הנכונות.
קזין מדגימה לא רק את כוחה של ההתנגדות כערך וכפעולה, וההכרח המיידי והתמידי בה, אלא גם את יופיה הצרוף, וזה ייחודה המפתיע של המסה שלה, שיש בה ממד פיוטי לצד התובנות הקשוחות והמתוחקרות לעילא. דרך סקירה היסטורית פנורמית נבונה ועשירה ועיון מושכל בכתבי חוקרות והוגי דעות לאורך הדורות, היא מוכיחה לנו את מה שהיא וכולנו שכחנו מזמן כנראה: שמאחורי כל "מובן מאליו" מסתתר הבלתי אפשרי.
מי זוכר שלנשים לא הייתה זכות הצבעה? ששחורים בארצות הברית לא הורשו לשבת במושבים של לבנים באוטובוסים? שהיה אפרטהייד בדרום אפריקה? אלמלא מובילות התנגדות ולוחמי צדק, כמו הסופרג'יסטיות, רוזה פארקס ונלסון מנדלה, לא היו מתחוללות כל התמורות ההיסטוריות שנדמה שהיו שם תמיד, ולכן צריך לזכור ולהזכיר אותן ולהעביר את סיפורי הגבורה והמרד מדור לדור, בדרך אל הניצחונות הבאים.
היא מסבירה בלי פרובוקציות מדוע שהיד אינה מילה גסה. פירושה המילולי והאינוסנטי הוא "עד", וזה מה שקזין קוראת לכולנו להיות. עדים פעילים. "בואו נהיה כל אחד מאיתנו שהיד ושהידה, שוהוד, במשמעות המילולית של עדים: מתבוננים, קולטים, מתעדים, משתפים. בואו נהיה כולנו שוהוד המעידים ומדווחים על כל השתקה, כל מחיקה של מילים מהמילון, כל איסור על דיבור (...) בואו נוקיע בריונים ונחליש אותם בכוח המילים שלנו. בואו נעביר בינינו מידע על פגיעה בטוב ונפיץ את האזהרות האלה כמו עצים שמתקשרים ביניהם ביער באופן סודי ויסודי דרך השורשים (...) בואו נחפש כל העת את המילים המועילות ביותר לדבר על כל מה שאין לדבר עליו".
בואו ניתן צ'אנס לתקווה, אומרת קזין. בואו נהיה התקווה בעצמנו (הקלישאות, למען הסר ספק, הן שלי ולא שלה). הספרון הזה מוצע למכירה בחנויות הספרים העצמאיות תמורת 20 שקלים. 10 הולכים לקזין ו־10 לחנות, אז זה כבר סוג של מצווה עוד לפני שהתחלתם לקרוא. וצאו להתנגד. לא מחר, עכשיו. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא.