בשנת 1970 הוציא ד”ר ישראל צבי כנר, מורה ומחנך, ד”ר לפילוסופיה ומוסמך לרבנות, את ספרו “דבריהם האחרונים” שליקט את דבריהם האחרונים של אישים, מילותיהם בשעת מותם, שתוארו כמעין סיכום של מפעל חייהם או צוואה לדורות הבאים.

ד”ר כנר “הדביק” בשיגעון גם את בנו, קריין ושדרן הרדיו המיתולוגי דן כנר, שבמשך שנים רבות אסף “משפטים אחרונים” של אנשים, מפורסמים ולא מפורסמים, אותם העלה לאתר שלו ושל יהודה סימן טוב “טקסים” בקטגוריה “דבריהם האחרונים”. “ליקטתי את זה מספרים, מעיתונים ולאחרונה גם מרחבי המרשתת, אבל בנוגע למרשתת אני נוהג בזהירות יתרה כי שם לא צריך לסמוך על כל דבר ואני עושה הצלבות”, הוא מסביר. “אני מלקט חומרים שנים רבות מאוד, פשוט כי ירשתי את זה מאבא שלי ואני עושה את זה, אגב, להנאתי”.

הרעיון להוציא לאור את המשפטים שליקט על גבי ספר עבר במוחו של כנר לא מעט שנים, עד שראיון ספונטני ליגאל גואטה ברדיו הפך את החזון למציאות. “הציעו לי להוציא את זה כספר ואני התמהמהתי מחשש מה יגידו מבקרים לגבי התכנים ולגבי הבחירה”, הוא אומר. “בניגוד לבעבר, כיום בכדי להוציא ספר אתה צריך לממן אותו, ובגלל האגו סירבתי.

לפני כמה חודשים התראיינתי לתוכנית של גואטה. הוא ידע שאני אוסף משפטים אחרונים ושאל אותי מדוע אני לא מוציא לאור ספר. אחרי השידור צלצל אליי אדם בשם משה גרומב, שיש לו הוצאת ספרים בשם ‘נדב’, והחליט שהוא מוציא לי את הספר הזה בחינם. הוא השקיע עבודה רבה, ויצא ספר של 399 עמודים שאני מאוד שמח עליו וגאה בו”.

"ברוך שעשני קריין"
כשהוא מדבר על ספרו, קולו של כנר לא מסתיר את ההתרגשות מסגירת המעגל האישית הזו עבורו בהקשר של אביו: “הוא השפיע עליי מאוד. בעולם יש ספרים כאלה, אבל הם מביאים את הדברים האחרונים ורק עוד משפט או שניים על האיש עצמו, לא יותר. אני החלטתי להתמקד באריכות גם בסיפור על האיש, בממוצע עמוד־עמוד וחצי על כל אחד, והרחבתי את העניין לגבי מי עמד לידו כשהוא אמר את המילים ובאיזו סיטואציה הוא אמר אותן.

מילים שאנשים אמרו לפני פטירתם שופכים אור על אישיותו של האדם ועל ערכיו. הרבה פעמים אתה מוצא שהמילים האלה האירו לאחור את האישיות. גם כשהייתי נער לא ראיתי בזה משהו מקברי אלא ראיתי בזה יותר את הערכים שעליהם גדלו האנשים מאשר את נסיבות מותם המצערות”.

איך בחרת מה ייכנס ומה לא ייכנס?
“ברוך שעשני קריין, מנחה ומגיש ולא עורך ומפיק, כי עורך ומפיק צריך לשבור את לבו בעצב רב על כל מה שלא נכנס. אני פטור מכאב הלב הזה, יש אישים שלא נכנסו, למשל טרומפלדור, שהוא אחד האישים הנערצים עליי ביותר, הערצה שירשתי מהבית הימני שבו גדלתי. אבי נהג כמו הרבה מאוד חירותניקים וימנים בשעתו לכתוב ‘תרומפלדור’ כדי שזה יתאים ל’בית”ר’, למרות שנהוג באקדמיה לכתוב ‘טרומפלדור’.

את המשפט ‘אין דבר – טוב למות בעד ארצנו’ לא הכנסתי. אם יצא ספר נוסף, אכניס אותו וגם את דבריו האחרונים של אורי אילן, שנפל בשבי הסורים והתאבד כדי שלא יוציאו ממנו סודות, ומצאו לו בין עצמות הרגליים פתק שבו ניקב בחורים את המילים ‘לא בגדתי’. אלה מילים שאני זוכר לעד אבל לא נכנסו לספר”.

תן דוגמה למשהו שכן נכנס.
“זה ספר שאפשר ללמוד ממנו בהחלט היסטוריה וערכים. יש בו מנהיגים, מדינאים, מצביאים, רופאים, פיראטים, אנשים מהמערב הפרוע, פורעי חוק, פושעים, ציירים, מוזיקאים, אסטרונאוטים ועוד המון אנשים מכל הדתות. משפטים שאני אוהב כמו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי המלכות, כשהרומאים העלו אותו על המוקד, עטפו אותו בספר תורה כדי שיבער יותר טוב ושפכו עליו חומץ כדי שהבעירה וייסוריו יהיו יותר גדולים, אז תלמידיו שאלו אותו ‘מה אתה רואה?’.

הוא אמר: ‘גווילים נשרפים ואותיות פורחות’. כלומר את הקלף אפשר לשרוף, אבל האותיות, התורה, יישארו לנצח. יש גם משהו מחויך: כשגדול הציירים הפלמים בזמנו, פטר פאול רובנס, נטה למות בביתו, הוא אמר לאשתו: ‘במהרה יעצום המוות את עיניי לנצח. את עודך צעירה, וחייבת את להינשא בשנית. בקשתי היחידה היא שתמתיני עד שיפרחו הפרחים על קברי’. על זה רץ סיפור שאשתו הבטיחה לו זאת ואחרי שבוע נראתה מטפלת בפרחים בקבר כדי להאיץ את פריחתם”.

כנר (77), קריין, שדרן, מגיש, מנחה ואחד מאנשי הרדיו (והטלוויזיה) המיתולוגיים, לא חלם שבבגרותו יהפוך הרדיו למהות חייו, אלא הגורל הוביל אותו לכך: “הייתה תוכנית שנקראה ‘בילוי נעים’ שבה מאזינים כתבו שהם רוצים להשתתף בתוכנית ובילו איתם יום שלם, אפילו יממה, בדברים שהם רצו לגלות. לא חשבתי אז על רדיו אבל חשבתי על איך להיות גיבור בבית הספר ששמעו אותו ברדיו.

כתבתי להם ובין הדברים שביקשתי רציתי להיפגש עם אמן הקסילופון ישראל נשרי, לקרוא חדשות ולהיות בחוג התנ”ך של דוד בן־גוריון וזה מה ששכנע אותם להזמין אותי לראיון. הם התפעלו מכך שנער בן 17 חשב על חוג התנ”ך. ואז אנשי התוכנית אמרו לי ‘אתה בן 17, אתה לא יכול לקרוא חדשות, אבל אנחנו שומעים שיש לך קול רדיופוני מתאים, וכחלק מהבקשות שלך תגיד שביקשת להיבחן לגלי צה”ל’. אז רבים רצו להיבחן לגלי צה”ל ולהיות קריינים. טלילה בן זכאי ראיינה אותי אז וכשהתגייסתי, אחרי קורס מ”כים, הגעתי לגלי צה”ל”.

משהו ביחס שלך לרדיו השתנה לאורך השנים?
“לא, אני עדיין נלהב ואוהב את הרדיו עוד יותר מהטלוויזיה. לטלוויזיה יש יתרונות גם, של פרסום ותגובות וכו’, אבל הרדיו, דווקא בגלל שלא רואים אותך, מאפשר לך לעשות מה שאתה רוצה ולכן אתה יותר חופשי בדיבור. ברדיו אני יכול להתגרד או לסגור מיקרופון ולהשתעל ומיד לחזור לשידור. הרדיו גם מגיע לכל מקום. אני יותר אוהב את הרדיו”.

וביחס המאזינים לרדיו, מה השתנה?
“כשאני התחלתי היו רק גלי צה”ל ו'קול ישראל' וגם 'קול ישראל' היה מצומצם יותר ברשתותיו, ולכן היינו ‘מלכי העולם’. היום אתה יכול לדבר ברדיו ולא יזהו אותך. היום אתה לא יכול להתהלך כטווס בראש מורם ולחשוב שכולם מכירים אותך. אבל הגיוון הזה מצוין, כל אחד יכול לבחור לעצמו תחנה שהוא רוצה. כמובן שכמגיש כיום, פרילאנסר, בתאגיד השידור הציבורי, אני רוצה שיותר יאזינו לתוכנית שלי”.

מה אתה חושב על הדור הצעיר של שדרני הרדיו?
“אני נוהג להגיד שאני לא מהמספידים אלא מהמקוננים, זאת אומרת, אני לא מספיד את השפה, כי שפה דרכה להשתנות, כך זה בכל העולם. זה שאני לא מתפתח עם השפה זה עניין אחר. אני יותר מקונן על זמני ועל העברית שלי. אני מבין את ההתקדמות בשפה ואת הצעירים, אבל אזני נצרבת מהשפה של היום, אם כי טענות אין לי, בוודאי”.

אתה עדיין מנקד הודעות בוואטסאפ?
“כן, בוודאי, אני גם מנקד פתקים לאשתי בבוקר אם אני יוצא לפניה מהבית”.

לא נכנס לפוליטיקה
 מאז שדבק בו חיידק הרדיו, הפך כנר לאגדה בתחומו: לאחר שירותו הצבאי התקבל לקול ישראל כקריין ועם הקמת הערוץ הראשון הצטרף אליו כקריין רצף, ומאוחר יותר כמנחה תוכניות טלוויזיה. בשנת 70’ התמנה למנהל חטיבת הביצוע של קול ישראל. רגע בלתי נשכח היה כשהנחה את פסטיבל הזמר המזרחי 1982 והציג את הזוכה, זהר ארגוב, בשיר “הפרח בגני”. “כששמעתי את זהר מבצע את ‘הפרח בגני’ הרגשתי בתוך תוכי שיש פה משהו מיוחד, משהו שעתיד לעשות היסטוריה”, הוא מספר. “זו לא הייתה עוד זכייה מוזיקלית, זו הייתה הפעם הראשונה שזהר באמת פרץ את כל הגבולות והפך לזמר של מדינה שלמה”.

במשך עשרות שנים משמש כנר כמנחה בטקסים ממלכתיים ואירועים שונים, בהם הטקס המרכזי של ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

“אני לא זוכר מה המהדורה המרגשת ביותר שקראתי”, הוא מודה. “אבל באופן כללי, ימי מלחמת יום הכיפורים היו ימים מרגשים ביותר. אני זוכר הרבה מאוד מהדורות מסעירות שתיארו קרבות, ניצחונות או הפסדים, ובייחוד אני זוכר את פרסום שמות הנספים, ואיזה מזל שלפני השידור ראית את השמות ובכית לפני, אבל גם בשידור היה קשה לקרוא, הגרון נחנק".

ה”בייבי” שלו, תוכנית הרדיו המזוהה עמו ביותר, היא “צפיחית בדבש”, אותה החל לשדר בשנת 1977, הכוללת שירים לועזיים משנות ה־50 וה־60, בשילוב תרגומיו ופרשנויותיו לשירים. בהמשך, עם מעבר התוכנית מרשת ג’ לרשת ב’, שונה שמה ל”מתוק מאז” והיא משודרת עד היום בכאן ב’ מדי שבת בצהריים.

“ב’קול ישראל’ שידרתי את התוכנית בשידור חי בערך 40 שנים, בתאגיד השידור הציבורי אני מקליט את זה מראש כי אין כוח אדם לטכנאים בשבת. התוכנית יצרה קהל מאזינים קבוע, מבוגר ברובו אבל גם צעירים. העריכה של עפרה הלפמן מצוינת, ובניגוד לתוכניות נוסטלגיה אחרות שעוסקות במוזיקה הזו, אני פותח את האוזן ואת הידע של המאזין לקראת השיר שהוא ישמע, ולהרבה אנשים זה מוסיף הרבה. זה אחד מיסודות הצלחתה בעיניי. זו תוכנית המוזיקה המואזנת ביותר בשבת”.

מה דעתך על התוכנית שהקופאה בינתיים לסגירת תאגיד השידור הציבורי? לקחת חלק בהפגנות?
“אני לא מתערב בזה, וגם בתוכניותיי אני לא מערב אקטואליה וענייני דיומא, אני שומר על מבט מהצד ולא רוצה להיכנס לפוליטיקה. כללית אני יכול לומר לך שכמי שגדל בשידור הציבורי, אני רואה את יתרונותיו וחשיבותו, ואת השידור בו שלא יכול להיעשות בתחנות מסחריות. את כל זה אני רואה, אבל אני מעדיף להישאר אובייקטיבי”.

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני מתרכז היום גם בתוכנית הרדיו שלי, שאני עובד עליה שלושה ימים ומחפש כל הזמן דברים שלא אמרתי לפני כן, ובהנחיות מסוגים שונים: טקסים, מופעים וכו’. יש לי עכשיו שני מופעים שלי – אחד נקרא ‘מתוק מדבש’ שעוסק בשירים משנות ה־50 וה־60 והסיפורים מאחוריהם ועכשיו יש מופע המשך, ‘זהב לנצח’, שמוקדש לאמנים יהודיים מהשנים האלה, כמו בוב דילן, ברברה סטרייסנד וכו’. האולמות מפוצצים.

יש איתי שתי זמרות, שני זמרים ושישה נגנים. המפיק הוא משה סימן טוב (מוזס סי), אדם נפלא וזמר מצוין שמופיע במופעים האלה והמנהל המוזיקלי הוא שי מעוז. בנוסף אני מנחה אירועים שונים, למשל הערב אני מנחה את המופע ‘הפרח בגני’ בניהולו המוזיקלי של אורי קריב שמוקדש לשירי פסטיבלי הזמר החסידיים והמזרחיים”.