חבצלת ארנון, “החילוף הגדול", קתרזיס, 374 עמ'
נהוג לומר שהדברים המעניינים באמת בתיאטרון קורים מאחורי הקלעים. מי שעשה מטעמים מההנחה הזו למשל הוא המחזה הקומי המופתי של מייקל פראיין מ־1982, “NOISES OFF", שמוצג בימים אלה בלונדון בהפקה חלשה עד כאב; עדיין זכורה לי עדנה פלידל הנפלאה מעיפה צלחות סרדינים באוויר בהפקה המוצלחת של הקאמרי מ־1983, שנקראה בעברית “קולי קולות קלים".
פראיין הדגים במחזה־בתוך־מחזה שלו שלושה מצבי צבירה של קומדיה של טעויות שמעלה להקת שחקנים נודדת, ולא מהוללת במיוחד. בהתחלה החזרה הגנרלית הכפויה, שבה כל מה שיכול להשתבש כמובן משתבש (משחקנית שמאבדת עדשת מגע על הבמה ועד שחקן אלכוהוליסט שכל הלהקה מנסה להעלים מפניו כל רמז לאלכוהול), ואז כחודשיים אחרי, כשההצגה כבר נוסעת בדרכים אבל המתחים והסכסוכים מאחורי הקלעים מאיימים למוטט אותה (ויסודותיה היו מלכתחילה רעועים במיוחד), ולבסוף לקראת ירידתה מהבמה, כשהיא כבר גרוטאה הרוסה, אודים עשנים של הצגה שלאיש אין כוח וחשק לבצע כהלכה.
פראיין מופיע ללא ידיעתו בספר הביכורים של חבצלת ארנון (ילידת 1956). הפקה של “דבש פרא", עיבוד של המחזאי הבריטי ל"פלאטונוב" הצ'כובי, עולה בתיאטרון העירוני של תל אביב (השם המפורש של הקאמרי אינו נאמר), אבל נמצאת ברקע הדברים, כמו העגלה של אמא קוראז' (אין דבר עצוב יותר מתפאורה זנוחה, מהגגת הגיבורה), כי עם כל הכבוד להצגות שכבר עשו את שלהן ובקרוב יסיימו את דרכן, הפוקוס הנוכחי הוא על “החולה המדומה" של מולייר, שיוצא אל העולם וחותר אל ערב הבכורה, ולא קלה תהיה דרכו.
ארנון עבדה בתיאטרון הקאמרי במשך שנים, בתפקידים שונים ומגוונים, מאחראית אביזרים ועד מנהלת הצגה. הידע העצום שלה ואוצר החוויות העשיר משנותיה במוסד ההוא הם ליבת הספר הזה, ומה שמעניק לו ערך מוסף שלא יסולא בפז. ולא רק ברמה הרכילותית הבסיסית, כשדמויות מסוימות מתכתבות כנראה עם נפשות ממשיות מעולם התיאטרון הישראלי, כמו מעצבת התפאורה והתלבושות (ולפעמים גם פיאות) נוקי מיץ, שהיא אולי מעצבת התפאורה והתלבושות (ולפעמים גם פיאות) בוקי שיף, או מעצב התאורה פופאי קורדובה, שיש מצב שהוא מעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי). אפשר לנסות לנחש גם מיהם הבמאי הגחמני דודו דובדבני או השחקן החרמן ג'ורג'י בוסקילה (שבין היתר מטריד מינית - לפי ההגדרות של ימינו; העלילה מתרחשת אי־אז ב־2007 - עובדת לסבית) או מצדה יופה ברקמן ליף, מנהלת ההפקות שחותמת על הצ'קים ועל פיה יישק דבר, אבל זה לא באמת משנה.
ארנון מכניסה אותנו בהצלחה אל עובי הקורה של העשייה התיאטרונית האמיתית, המיוזעת, הלחוצה והקדחתנית. הכוכבים שלה הם לא ה"אומנים" (למנהל האומנותי למשל אפילו אין שם) או המחזאים (שלא במקרה כנראה היא לא מתייחסת למחזות מקור, להוציא “שיץ" של חנוך לוין, שב־2007 כבר לא היה בין החיים, ושמובא כאן מצד אביזרי הנקניקיות שדרשה ההפקה) אלא עובדי הבמה והייצור, הטכנאים, הנהגים, הפועלים השחורים של בית החרושת להצגות, שבלעדיהם אין קיום לאומנות.
המספרת היא זאטוטה הרמן, המכונה זוטי־טוטי או זוטה־טוטה, ואחרי נוקי מיץ או דנה דינגל או ליפה־ג'יפה זה אפילו לא השם המשונה ביותר בספר, שבו מופיעה גם דמות בפני עצמה של סקייטבורד, שנקראת גלגשת ונדמה שהיא בשר ודם ולא רק חתיכת עץ. הרמן היא מנהלת מחלקת האביזרים של התיאטרון, ומושבה הוא ב"מחילה" שמתחת לבמה. במסגרת תפקידה היא - תאמינו או לא - בודקת חוקנים, משחיזה גרזינים, מורטת נוצות מעופות קפואים, מפרקת תת־מקלע עוזי, תופרת ציפיות לכריות, מתמקחת עם בעלים של חד־אופן (שמצדה מסרבת לשלם לו את הסכום המופקע שהוא דורש) ומפתחת פטנטים כמו אשליית עשן על בסיס טאלק. בין לבין היא מספיקה (לא תמיד) להזמין שניצל במזנון העובדים, ולהתאהב להפתעתה ולאסונה בהנרייטה, תוספת חדשה וצבעונית למחלקת האיפור והפיאות שבהנהגת מרתה, שבפיה זאטוטה היא בכלל “ג'ונגל", על שום כך שגדלה במדינה אפריקאית ששמה לא נמסר.
הג'ונגל של אחורי הקלעים איננו מבוטל. על כל בעיה שנפתרת צצה צרה חדשה, ועל כל צ'ק שחוזר ומאיים לעצור את ההפקה ישנה עובדת שהביטוי המזוהה עמה הוא “שאני אתחשמל", עד שהיא אכן מתחשמלת. זאת סביבת עבודה מסחררת וממכרת, וארנון מיטיבה לתעד את הפולסים הרוטטים שלה, הדציבלים הרועמים וכמובן הדרמות הפנימיות (בכל זאת תיאטרון!), אם כי אני מודה שחסר לי אלמנט הקסם וההתפעמות מהנשגבת שבאומנויות (בעיניי); נראה שכולם שם לוקחים את התיאטרון כמובן מאליו, ולא נעצרים אפילו פעם אחת כדי להתבונן במה שמעבר למטלות המיידיות שלהם ולברך על מזלם הטוב (ולו ברמת העבודה שקשה להשתעמם בה, עניין נדיר למדי). בישראל כמו בישראל, הכל מתורגם בסופו של דבר לקיום הישרדותי, הנהלות מבאסות, שעות נוספות וסביח בפיתה. האם מישהו בספר הזה באמת אוהב תיאטרון? מתרגש מתיאטרון? צופה בכלל בהצגות שהוא עוזר ליצור ולייצר? יודע להבדיל בין לורקה ומולייר? אין לדעת.
מחוץ לעבודה החיים של הרמן הם בביוב, פשוטו כמשמעו. היא גרה מלכתחילה בביבים של תל אביב, כהגדרת מרתה, באזור התחנה המרכזית הישנה, שם מזמינים שירותי ביובית בתדירות שבה בצפון העיר מזמינים סושי בוולט. כיו"ר ועד הבית עליה להתמודד עם שכנים מהגיהינום (אף שאחדים מהם הם הטובים בחבריה ומתפקדים כיחידה משפחתית) וזוועות אחרות שאפילו הג'וינט היומי או השחייה השבועית בים אינם מצליחים להקהות.
היא מבוססת שוב ושוב בבוץ ובחרא; ארנון מרבה להתעסק בהפרשות גופניות, כולל טיטולי קשישים, ואחת התהיות של זאטוטה היא אם “לחרבן או לא לחרבן"; חולדות ממליטות בארגז האביזרים של “בית ברנרדה אלבה", ורק אלוהים יודע מה קורה בארגז של המלך ליר. האם הסחי והרפש של דרום תל אביב הם תמונת המראה של התיאטרון העירוני, או המדינה כולה? היכן היופי? איה החסד? זאטוטה נוגעת לרגע או שניים באפשרות של אהבה, מחפשת אותה באופן פעיל בקושי ב"מינרווה", בר הלסביות האולי מיתולוגי (כי בתל אביב כל בר שנסגר נחשב מיתולוגי, ואבוי לאותה מיתולוגיה) וסופה האכזרי מדי (ואולי קצת מיותר) שובר לב. כשמה לא כן היא, ילדותה מאחוריה ובגרותה עכורה. העיקר שהמסך יעלה בזמן, כי ההצגה הרי חייבת להימשך.