כשאיש התקשורת מוטי אקסמיט ואגדת הג'ודו אורן סמדג'ה נפגשו בשנת 2020 לפגישת עבודה, הם לא העלו על דעתם שאותה פגישה תוביל להרפתקה של שנתיים שבסיומה יצא הספר “פורץ הדרך – מרתון הג'ודו של אורן סמדג'ה" (בהוצאת “מילים מדברות"). “במהלך הפגישה אורן פתאום אמר לי: ‘יש לי חלום חיים – לכתוב ספר'", מספר אקסמיט כעת. “שאלתי אותו: 'איפה הבעיה?'. הוא אמר שהוא לא יודע מאיפה להתחיל. שבוע אחרי זה יצאנו לדרך".
הספר מגולל את סיפור חייו של סמדג'ה לצד סיפור חייו של אביו מוריס, כיום בן 91. “תוך כדי תחקיר עומק שעשיתי עם אורן ועם אנשים שעבדו איתו, הסיפור גלש לכיוון של מוריס סמדג'ה, אבא שלו, ואז נולד לי הרעיון לכתוב ספר על איך התחיל הג'ודו בישראל", מספר אקסמיט. “הסיפור של הג'ודו בישראל הוא מוריס ואורן סמדג'ה. אם לא שניהם, לא היה ג'ודו בארץ ברמות האלה".
לאור שם הספר, מה לדעתך הפך את אורן לפורץ דרך?
“אני מעריץ את אורן ואת האישיות שלו והוא בעיניי דמות מופת ברמה בינלאומית. אורן סמדג'ה היה פורץ דרך כל חייו, בין היתר כספורטאי נחוש שלקח מדליה אולימפית ראשונה בגיל 22. מאז הוא רק כובש עוד יעדים ומשיג עוד מטרות. כל צורת החיים והחשיבה שלו, והדרך שהוא דוחף את הג'ודו בארץ, הן בעיניי פריצת דרך לכל דבר".
סמדג'ה, יליד 1970, נולד באופקים וגדל במושב נורדיה בשרון. אביו, מאמן הג'ודו מוריס סמדג'ה שעלה מתוניסיה, ייסד את ענף הג'ודו בישראל. בגיל 17 החל סמדג'ה להתחרות בתחרויות בינלאומיות, ואף צורף לנבחרת ישראל. הוא אחד משני הישראלים הראשונים אשר זכו במדליה אולימפית, מדליית ארד (ברצלונה 1992), וסגן אלוף העולם (צ'יבה שביפן, 1995). מעבר לכך, הוא הישראלי הראשון שזכה במדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן (ריו דה ז'ניירו, 2016, וטוקיו, 2020).
בשנת 1996 הקים סמדג'ה את המרכז הישראלי לג'ודו ומצוינות בספורט באבן יהודה והחל להוביל כמאמן מאות חניכים. ב־2010 החל לאמן את נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו כחלק מתהליך בניית איגוד הג'ודו הישראלי מחדש. באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016), אורי ששון, חניכו של סמדג'ה, זכה במדליית הארד. באולימפיאדת טוקיו (2020) זכתה נבחרת ישראל תחת הדרכתו ותחת הדרכת שני הרשקו במדליית ארד בתחרות הקבוצתית.
“היו לי המון קשיים לאורך הדרך, אבל לא ראיתי אותם כמשהו שיכול לעצור אותי, אז כן, זכיתי במדליה אולימפית, אבל הצטערתי שלא זכיתי בזהב, וחשבתי להמשיך הלאה ולזכות במדליית זהב באליפות עולם. כשלא זכיתי, תליתי את החליפה ופתחתי את מועדון הג'ודו כדי לייצר שם ספורטאים כמו שאבא שלי עשה. להפוך ילד בן 4 כמו שגיא מוקי לאלוף עולם (באוגוסט 2019 – ד"פ) – זו לדעתי פריצת דרך", אומר סמדה.
"אורי ששון, שגם טיפחתי, תמיד מספר שביום הראשון כמאמן נבחרת ישראל, כשנפגשתי עם הספורטאים, אמרתי להם שאני מתכנן לשנות את פני הספורט הישראלי, והם הסתכלו עליי בעיניים מלאות תמיהה. ומה קרה? הבאתי אותם למדליית ארד קבוצתית באולימפיאדת טוקיו 2020, שזו הפעם הראשונה שקבוצה ישראלית זוכה במדליה", הוא מוסיף.
מה ההבדל עבורך בהרגשה בין זכייה במדליה אולימפית כספורטאי לבין זכייה במדליה כמאמן?
“באולימפיאדת 1992, כשיעל ארד ואני זכינו במדליה בפעם הראשונה בתולדות הג'ודו הישראלי, הייתה הרגשה מטורפת. הנפתי את הידיים למעלה. כשאורי ששון זכה במדליית הארד הראשונה באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו ב־2016, תפסתי את הראש ולא האמנתי שכמה שנים אחרי כן, הבאתי ספורטאי לזכות במדליה אולימפית".
"זו תחושה שקשה להסביר אותה במילים, אבל יש סיפוק עצום כשאתה מצליח לעשות על פי היכולות והאמונה שלך את הבלתי ייאמן. ג'ודו זה עולם עצום, שכולל ניהול, צורת עבודה ודרך חיים. בחרתי בגיל מאוד צעיר ללכת בכיוון הזה עד הסוף ולהתמקצע בו", הוא מציין.
צניעות וחינוך
מגיל מאוד צעיר הג'ודו הפך לעיקר חייו של סמדג'ה: “זה התחיל במקלט השכונתי באופקים עם אבא שלי. אני זוכר את עצמי כילד קטן שמתאמן במועדון, ולא מרגיש יוצא דופן. ככל שהתבגרתי וגדלתי והתחריתי, התחלתי לראות בעצמי איזה כישרון והצלחתי לבצע את הדברים כמו שאבא מבקש בצורה קצת יותר טובה ומדויקת. לא היו לי ניצחונות קלים והדרך לא הייתה קלה, אלא עבדתי מאוד קשה. בגיל 12 הגעתי להתחרות בפעם הראשונה באליפות ישראל וזכיתי במדליית זהב".
"אחרי זה הגעתי לתחרות בינלאומית ראשונה בשוודיה וזכיתי במדליית זהב. הבנתי שיש פה משהו שנולדתי איתו. בשנת 1988 אבא תפס אותי ואמר לי: ‘בעוד ארבע שנים אתה הולך לזכות במדליה אולימפית'. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא הוזה, כי לא הייתה אז בכלל נציגות ישראלית בג'ודו. אבל מ־1988 ועד 1992, במשך ארבע שנים, דהרתי ללא רסן קדימה, העתקתי את מגוריי למרכז, שיניתי את אורח החיים שלי והלכתי לעשות מדליה אולימפית. זו הייתה המשאלה וזה היה הכיוון".
מה אתה זוכר מיום הזכייה במדליית הארד?
“יש הרבה מאוד דברים שמתחברים לך ביום הזה והכל חייב להיות כל כך מדויק ונכון. כשקיבלתי את המדליה הרבה הסתכלו עליי וחשבו שהייתי בהלם, אבל לא הייתי בהלם. נכון שזו מדליה ראשונה ונכון שזה היה משהו מאוד עוצמתי למדינה, אבל אני חושב שעבורי, לצד הצניעות והחינוך שרכשתי בבית, כמי שעשה דרך מסוימת בחיים - זה היה טבעי לזכות במדליה".
"כשחזרתי לארץ, ראיתי את גודל ההישג: חצי מדינה חיכתה בשדה התעופה, ומאותו יום הפכתי להיות מפורסם. היה לי מאוד קשה להסתובב ברחוב, היה לי קשה עם התקשורת ועם תשומת הלב. באמת שלא חיפשתי להיות מפורסם. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לארץ היה ללכת לבית ההורים ולהיות עם המשפחה והאנשים שליוו אותי לאורך כל המסע הזה. תמיד הייתי עם ראש על הכתפיים", הוא מספר.
"אני חתום על כל כך הרבה היסטוריות: אני חתום על מדליה אולימפית ראשונה, אני חתום על מדליה ראשונה גם כספורטאי וגם כמאמן, אני המאמן שאימן את הקבוצה הראשונה שזכתה במדליה בתחרות קבוצתית מעורבת, אבל הפרסום פחות מעניין אותי. אני נשוי 25 שנה עם שלושה ילדים, חי חיים שקטים ורגועים וטוב לי. בספר מתואר היטב המסר שלא צריך לגדול עם כפית כסף בפה כדי להצליח, אלא המשפחה, והתמיכה והאהבה שהיא נותנת, הן שמעניקות תקווה לאנשים בתחילת דרכם. יש דרך אחרת להצליח".
“המסר שאני רציתי להעביר בספר הוא שכדי להגיע לרמות הגבוהות ביותר, לא רק בספורט, צריך אמונה ומוטיבציה", מוסיף אקסמיט. “רציתי להראות את המסלול להצלחה של נער שהתחיל מלמטה, ולא גדל במשפחה עם כפית זהב בפה, אבל כן במשפחה חמה, מלוכדת וצנועה. הוא התחיל בעיירת פיתוח, עשה באוטובוסים את כל הדרך למרכז כדי להתאמן בווינגייט ועבר את כל המכשולים בנחישות – כדי להגיע להישגים. הספר בא ללמד ילדים ונערים שמי שרוצה להגיע למקום כלשהו – צריך להתמיד ולהאמין במה שהוא רוצה, ובסוף הוא יגיע".
מרחק נגיעה
מאז שהתמנה למאמן נבחרת ישראל בג'ודו, הביא סמדג'ה לא מעט מתלמידיו, בהם כאמור אורי ששון, שגיא מוקי ופיטר פלצ'יק, להישגים בינלאומיים. “כשאפרוש, אני לא אזכור את ההישגים שלי אלא את ההחמצות", הוא מודה.
“היו לי כמה החמצות שיושבות עליי. לצד אורי ששון, היו לי שני ספורטאים שהתמודדו על מדליה אולימפית – שגיא מוקי ב־2016 וברוך שמאילוב ב־2021. הם היו במרחק נגיעה ממדליה אולימפית, ואני חושב מה היה קורה אם שניהם היו זוכים במדליה אולימפית. תוסיף לזה עוד שלושה ספורטאים שהתמודדו על מדליה באליפות עולם. בתקשורת הישראלית, לצערי, מנפחים הישגים שזה מעולה, אבל כשמשהו הוא ‘כמעט' פודיום – לא מדברים עליו. אבל כשאתה מביא ספורטאי למעמד כזה, זה הישג".
"הצלחנו להביא את הג'ודו הישראלי למצב שבו פחות ממדליה אולימפית או מדליה באליפות אירופה – זה סוג של אכזבה. יש כיום כל כך הרבה הישגים וכל כך הרבה נפח לג'ודו הישראלי. הדורות הבאים ייכנסו לנעליים מאוד גדולות. המטרה שלי היא להמשיך את המורשת שאבא שלי התחיל. הגיע הזמן שהג'ודו יהיה אימפריה. אנשים בעולם כיום רוצים להבין מה קרה בג'ודו הישראלי. יש פה חבורה שמעל עשור מספקת את ההישגים הגדולים בספורט הישראלי וגם בעולם. אפשר להנחיל את המודל הזה לילדים מגיל צעיר ולא רק בג'ודו, אלא להעתיק אותו לענפי ספורט אחרים שלא מצליחים להתרומם להישגים בינלאומיים", מסביר סמדג'ה.
העובדה שהיית ספורטאי תרמה להידוק הקשר שלך עם המתאמנים שלך?
“יש קשר עמוק של כבוד הדדי ביני ובינם. כספורטאי לשעבר, אני חש כל דבר שהם מרגישים. בלי האהבה לספורטאים, לציונות ולדגל – אי אפשר להצליח. מי שרוצה להצליח חייב משהו שיניע אותו, וזה סוד ההצלחה לדעתי".
יצא לך לפגוש כבר את שר התרבות והספורט החדש, מיקי זוהר?
“כן. בקדנציה שלי זכיתי לפגוש רבים מראשי הממשלות, השרים וחברי הכנסת. לאחרונה פגשתי את שר התיירות חיים כץ ומצאנו שפה משותפת. הופתעתי שהוא מכיר את כל הקריירה שלי, ואפילו את שם הכלב שלי. עם מיקי זוהר הייתה שיחה עניינית ומקצועית, פירטנו את הצרכים, הקשיים והמטרות. כיום השרים יותר קשובים ומבינים את הצורך של מדינה בתרבות ספורט. אני מקווה שאחרי מה שמיקי הציע להגדלת המשתתפים ותשתיות הספורט – נגיע לעוד הישגים. אני מאחל לו המון הצלחה, ותמיד אהיה שותף לקידום הספורט בישראל".