אבל הצלקות, הצלקות... הבטן שלי נראית כמו מפה טופוגרפית של סין. והן פאקינג כואבות. הגוף שלי למרבה הצער יכול רק לצחוק מ־30 מיליגרם של אוקסיקונטין. תרופות ששותים עם מים לא עובדות בכלל; הדבר היחיד שעוזר קצת זה תרופות בעירוי תוך־ורידי, שאני כמובן לא יכול לקבל בבית, אז אני שוב חוזר לבית החולים". (מתוך “חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא").
מעשה בשתי אמהות. זו של מולי שאנון מ"סאטרדיי נייט לייב", “הלוטוס הלבן" ו"סיינפלד" (זוכרים את הפרק שבו איליין נטרפת מקולגה לעבודה שהולכת בלי להזיז את הידיים?) נהרגה בתאונת דרכים כששאנון הייתה בת 4. עוד נהרגה בתאונה אחותה התינוקת. הנהג של הרכב הנפגע היה אביה של שאנון, מה שפתח סאגה נפרדת של התמודדות עם החיים שאחרי. איך אב שלמעשה אחראי בפועל על מות האם אמור לגדל את שתי הבנות שנשארו בחיים, ושהיו ברכב בזמן התאונה? איך הן אמורות לגדל אותו?
מנגד, אמה של ג'נט מקרדי, שהתפרסמה עוד כילדה בסדרות נוער, דחפה אותה לקריירה שמקרדי לא רצתה בה כלל, ניטרה את הארוחות שלה והמקלחות שלה וניסתה לעכב פיזית את התפתחותה המינית של בתה, כי כשאין שדיים או וסת, יש יותר אפשרות שליטה על הילדה, ואפשר להשיג לה עוד תפקידים של בנות צעירות מגילה האמיתי. “אני שמחה שאמא שלי מתה" היא כותרת פרובוקטיבית במיוחד, שמזכירה את זו של בט מידלר בתפקידה כמחברת ספרי עזרה עצמית בסרט “נשים מושלמות":
כל מה שרציתי אי פעם זה להיות אמא, עוד מאז ששיחקנו במשפחה במגרש המשחקים באוהיו ואני הודעתי לכל הילדים, ‘אני האמא. אני אהיה האמא הכי טובה בעולם'. "אני תמיד שואלת את הילדים שלי, ‘אני נראית אמא לחוצה ועצבנית או אמא שמחה?'. והם תמיד עונים לי, ‘את נראית אמא שמחה'“. (מתוך “הלו, מולי!")
התרעות פיקוד העורף