אל קוזימנו, “פינלי דונובן מחסלת", תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה דביר, 320 עמ'
נניח שאתה מוצא את עצמך באמצע הלילה במחלקת טיפול נמרץ לב בבית חולים כלשהו בעיר מרכזית כלשהי, רגע או שניים לפני שמתקינים לך קוצב לב. נגיד ששנתך נודדת עליך, שתקתקת את הוורדעל היומי בארבע דקות ועכשיו אתה מנסה לקרוא משהו. מה תקרא? או! מצאנו לך את הספר האידיאלי לסיטואציה הפחות מאידיאלית.
איך אפשר לסרב לספר שמתחיל בפסקה המושלמת הבאה?
“ידוע שרוב האימהות מוכנות להרוג מישהו עד שמונה וחצי בבוקר בכל יום נתון. באותו בוקר של יום שלישי, שמונה באוקטובר, הייתי מוכנה לעשות את זה כבר בשמונה. למי שעדיין לא נאלצה להחליף טיטול לסרבן בן שנתיים מרוח בסירופ מייפל, בזמן שבת הארבע מחליטה להסתפר לפני הגן, ובה בעת לברר לאן נעלמה הבייביסיטר ולנגב קפה מקנקן שעולה על גדותיו כי מרוב עייפות שכחת להכניס את הפילטר, אומר זאת במילים פשוטות: הייתי מוכנה להרוג מישהו. לא כל כך משנה מי".
ובכל זאת קצת משנה. כי אם את מסתבכת למשל עם המאפיה הרוסית של וירג'יניה זה עלול לסבך עניינים; “גופות תמיד צצות בסוף", לטענת השוטר החתיך (מדי) הבלתי נמנע שנקלע לעלילה, ואם קברת במו ידייך כמה מהגופות האלה, במשתלה של בעלך לשעבר, לדוגמה, את יכולה למסור ד"ש לחייך הקודמים ולהתפלל לאיזה אלוהים שרק יסכים להקשיב. אולי אפילו אלוהי הכנסייה האפיסקופלית, שם מתקיימת בכל יום שלישי פגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים (דה!) שמספקת אליבי למוכרת תמרוקים אומללה.
הגימיק החמוד של אל קוזימנו, סופרת ספרי ילדים שזה ספרה הראשון למבוגרים (וגם ראשון בסדרה מבטיחה), הוא כדלקמן: סופרת ספרי מתח, תפרנית ולא ממש יצרנית (ראו פסקת הפתיחה), מסתבכת חזק - בטעות מוחלטת - בעלילת חיסול/ים מפותלת שתניב לה במזומן סכומים שיוכלו לשדרג פלאים את חייה ואת מצבה בקרב המשמורת על הילדים מול הגרוש הצלופחי ובת זוגו העשויה פלסטיק וקרח; לתדהמתה, דווקא כשהיא מגישה, מתוך מצוקת דדליין וסכנת האילוץ להחזיר את המקדמה שכבר בזבזה, שחזור טכני, רשלני וכמעט מדויק, אחד לאחד, של פשעיה האמיתיים, במתכונת של סיפור בדיוני על סופרת ספרי מתח, תפרנית ולא ממש יצרנית, שמסתבכת חזק - בטעות מוחלטת - בעלילת חיסול/ים מפותלת שתניב לה.... וגו', היא זוכה בכל הקופה, המקדמה נוסקת, והעניין של המו"לים אינו יודע גבולות. בקיצור, הבנתם. בובה בתוך בובה, קריצה בתוך קריצה, בקטע אוטו־פארודי ומטא־ספרותי וכל הג'אז. משומש ועם זאת, בידיה של קוזימנו, רענן למדי וכאמור חמוד. ובהקשר הזה, מעולם לא הייתה מילת שבח פחות מקטינה ומתנשאת מאשר חמוד.
בטיפול נמרץ לב, חמוד זה מספיק ואפילו רצוי. גם אם המצעד של קלישאות הז'אנר עשוי לייגע קמעה. ברמן שנראה כמו דוגמן תחתונים יתגלה כמשהו אחר ויציל את הגיבורה בכל הרגעים הנכונים; מישהי רוצה “להתמזמז עם שוטר. חמישים גוונים של אסרטיביות" (באמת?); אחותה של הגיבורה חייבת להיות שוטרת לסבית במדור פשעים אלימים; המאפיונרים הרוסים ידברו ויתלבשו ויתנהגו כמו כל קריקטורה של מאפיונרים רוסים שאי־פעם ראיתם, עד הפרט האחרון (“הוא היה אפוף ניחוח ליקר יקר, עור רך ומי קולון יוקרתיים, כנראה כמו פנים הלימוזינה שלו"). זה אמריקאי עד רמת טוחן האשפה בכיור (שבו אפשר למשל לגרוס כרטיס סים מסוכן ואז להיזכר בפתיח המצמרר של “דקסטר") והילדים המתוקים יותר מסירופ המייפל שבו הם מרוחים, ומשפטים כמו “הייתי בגובה קומה אחת בלבד. אם הייתי קופצת כנראה לא הייתי נהרגת... אבל לא היו לי נעליים. ופחדתי שאשרט ואדמם על שיחי הרודודנדרון שמתחת לחלונות". הו, שיחי הרודודנדרון! מפלטה של כל עקרת בית נואשת בפרברים. רק לא לדמם עליהם, למען השם!
פה ושם יש משהו שמתחזה למקורי, כמו התייחסות ל"התער של הנלון", עם האמירה שיוחסה בגרסאות אלו או אחרות לאייזק אסימוב, נפוליאון וגתה של "ייסורי ורתר הצעיר" (“אי־הבנות והזנחה יוצרות יותר בלבול בעולמנו מאשר הונאה וזדון. בכל מקרה, שתי האחרונות נפוצות פחות בבירור") וכאן מנוסחת כ"אין לייחס לזדון מה שאפשר להסביר על ידי מניעים תמימים". אל לה לקוזימנו להיתלות באילנות גבוהים מדי. כוחה באילנות הנמוכים, ושם היא מלכת היער. בוויקיפדיה אגב מפנים להגיג מושחז של עמית סגל באותה הרוח: “בכל פעם שאתם צריכים להכריע אם מהלך פוליטי הוא ‘בית הקלפים' או ‘פולישוק' - זה 'פולישוק'". מי יכול להתווכח עם זה, אפילו כששם המחוז או הקולחוז שבו מתרחש אותו מהלך אינו מוזכר כלל?
קוזימנו קלת המקלדת רוכבת על גל האמהות כגיבורות־על, שמישל יאו הביאה לשיאו בנאום הזכייה שלה באוסקר (אף על פי שאין לה ילדים משלה). זה הטרנד הנכון של הרגע הזה בזמן ובתרבות, והיא עושה את זה בהצלחה, שלא לומר KILLING IT, כשמו הדו־משמעי (עוד קריצה בים של קריצות, לא כולן ניתנות לתרגום) של הספר באנגלית. אמהות, גרושות, יחידניות או נשואות בעושר, לא באמת צריכות גברים, לפי חוקי הטרנד, ובכל זאת כדאי לצייד אותן באפשרויות רומנטיות/סקסואליות שכוללות את כל הקוביות בבטן והזיפים המעוצבים שרק אפשר, עם אקדחים כסמל פאלי, עדיפות לגברים צעירים יותר, ובקיצור, צעצועים אטרקטיביים להנאת הנשים הסטרייטיות והגברים הגאים שבקהל. שאר הגברים בעלילה אחראים כמובן לכל הכאוס שבעולם, והנשים נדרשות לנקות את הבלגן והחורבן שהם משאירים אחריהם באשר יפנו כבר מגיל אפס, בעצם הווייתם הטסטוסטרונית. להישאר לבד בסוף, עם פיצה, חברה טובה, כבוד עצמי ואפשרות סינון מעצימה (באמת?) של המחזרים, זו לא סתם אופציה לפי קוזימנו, אלא פסגת השאיפות עצמה, הגביע הקדוש בכבודו ובעצמו. אמין? לא. מחדש? לא. מבדר? לגמרי.
זאת גישה מעט בעייתית, אבל הספר נגמע בשלוק אחד של הנאה. ואז יש ביקור רופאים, ועוד בדיקת אקו־לב, וכבר נשכחה המסיבה כולה, כלא הייתה. אפילו טוויסט הסיום המגה־חמוד (באמת!) מתאייד בין המעקפים, חדרי הלב והפרוזדורים המבוהלים למיניהם. היה כיף וכיף שהיה. עכשיו נתחיל לחיות.