כמו בסצינה מתוסרטת היטב, בזמן הנסיעה אל בית הסופר אלי עמיר בשכונת גילה בירושלים, אני מגלה לנהג המונית הערבי ששם המשפחה שלו מרמז על כך שמוצאו ממשפחת כוהנים. עכשיו הכל מתחבר לי, הוא אומר. במשפחה שלנו, שהגיעה מחלבּ, מספרים בשקט שלפני מאות שנים אח אחד התאסלם והשני נשאר יהודי. כשאלי עמיר, איש של פשרה שמעולם לא חשב פעמיים לפני שהעיד על עצמו “אני אבן ערב", שומע על כך בביתו הצופה אל הכפר בית ג'אלה ומנזר הכרימיזן, הוא צוחק. “זו ארץ שיש בה הכל", הוא אומר.
בצד החרדות שמביא הגיל לבריאות וכוח ההתנגדות של הגוף שהולך ויורד, עדנה גדולה באה לחייו: “מחרוזת ענבר", ספר חדש בהוצאת עם עובד; הצגה חדשה בתיאטרון החאן על בסיס ספרו “נער האופניים", שכתבה וביימה איה קפלן; ערב מחווה חגיגי בתיאטרון; וסרט תיעודי על חייו, “בשליחות החיים", שיצר עמרי ליאור. כולם באו יחד. “הפתעה גדולה", הוא מתוודה. “לא ציפיתי לדברים האלה ולא הזמנתי אותם".
חייו של עמיר נעו על שני צירים מקבילים. את האחד החל כנער שליח על אופניים וסיים כמנכ"ל עליית הנוער, שבה היה הוא עצמו חניך בשנות ה־50. הציר השני הוא הכתיבה. הוא החל לכתוב בגיל מאוחר יחסית. הניסיונות הראשונים היו כשהיה בן 30. הוא התכוון לכתוב ספר אחד בלבד, את “מפריח היונים", אבל משק כנפי תרנגול אמיץ עשה את שלו. הספר הראשון שיצא היה “תרנגול כפרות" בשנת 1983 וזה צמח לטרילוגיה, ולימים טטרלוגיה, על תולדות משפחה מעיראק שנעקרת ומגיעה לישראל, דרך עיניו של גיבור שובה לב, בן דמותו. אחריו הגיעו בהוצאת עם עובד “מפריח היונים" (1992) שאף זכה לסרט שכולו דובר ערבית, “יסמין" (2005), “נער האופניים" (2019) וביניהם גם “אהבת שאול" (1998), “פגישה עיוורת" (2000, הוצאת כתר), “מה שנשאר" (2011) והיישר מבית הדפוס, “מחרוזת ענבר - פרקי חיים". ספריו נלמדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות בחו"ל וזוכים לתרגומים לשפות רבות. “יסמין" אף יצא לאור במצרים ועמיר ויתר על התמלוגים. רק שיכירו אותנו. הרבה לפני “פאודה", אלי עמיר סיפר לעולם הערבי עלינו, הישראלים.
“'תרנגול כפרות' פילס לי את הדרך", משיב עמיר לשאלה מהו הספר הקרוב ביותר אליו. “הוא הפך לחלק מתוכנית הלימודים וסיפר את הסיפור מהקישקע, ללא צנזורה, על מאבק התרבויות, האישיות החצויה, ויחד עם זה, על האבות המייסדים והעמק הפורח. הוא קרוב אליי מאוד. אם לא היה מופיע ככה, אני לא יודע אם הייתי ממשיך לכתוב, אם כי רציתי לכתוב ספר אחד בלבד, את ‘מפריח היונים' על בגדד, גם כדי לספר לעצמי מי אנחנו ומניין באנו, וגם לספר לאחרים. שיבינו שלא באנו מהאין, מהאבדון. הנה, את רואה, עשינו את זה למרות זאת. לאדם יש כוחות אדירים ואמביציה אדירה, וההכרח מחייב אותו לעשות. עשינו. לא צריך לבכות. חבל על האנרגיה".
עלילת ספרו “יסמין" מתרחשת אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר בימים שבהם עמיר התמנה להיות יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים. במרכזו של הסיפור - נורי, יהודי עיראקי שהכרנו מ"תרנגול כפרות" ומ"מפריח היונים" בשם אחר, כאבי. עכשיו הוא כבר לא בן מעברות שעבר לחיות בקיבוץ. הוא כבר בכיר במזרח העיר ומתפתח בינו לבין יסמין - פלסטינית נוצרייה בוגרת הסורבון, סיפור אהבה. באחת הסצינות הבלתי נשכחות היא מפשפשת בספרייתו ומוצאת שם טקסט של טאהא חוסיין, מהאינטלקטואלים המובהקים של מצרים. היא משווה בינו לבין עגנון, ובינה לבין נורי מתפתחת שיחה גלויה וכואבת על האפשר ועל הבלתי אפשרי שביחסיהם. “אני יהודי אבן ערב שמעריך את נפלאות המערב. שומע מוזיקה קלאסית בבוקר ומוזיקה ערבית בערב. ציפור נודדת בין שני עולמות. רגל פה ורגל שם, ולפעמים מתבלבלות לי הרגליים", הוא אומר לה. ורגליה של התרבות, שיכולה להיות הגורם המאחד בין העמים, כושלות.
“אפילו אחרי 70 שנה של חיים במדינה אחת ולמעלה מ־100 שנה של חיים יחד, לא נוצרו תריסר יצירות ספרותיות משותפות על העסק הזה", אומר עמיר. “למוזיקה הסתנננה הערבית, סו קולד ‘מזרחית'. קשקוש. אין דבר כזה, מוזיקה מזרחית. יש מוזיקה ערבית. הטיעון הזה, ‘אנחנו מזרחיים'. מה זה אומר בכלל? אנחנו ערבים יהודים, כמו שיש ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. נולדנו וחיינו אלפי שנים בחצי האי ערב. צריך להיות חד ולראות את העובדות כפי שהן. אני ערבי בעל אמונה יהודית, ויש ערבי נוצרי בעל אמונה נוצרית. אלה השבטים שנולדו במזרח התיכון. לא המצאתי שום שבט חדש. מהשבט שלנו נולדו הנביאים הגדולים, החוזים הגדולים, הסופרים הגדולים, וליהודים הייתה תרומה עצומה. את יודעת שהרומן הראשון וספר הסיפורים הקצרים הראשון שנכתבו בעיראק נכתבו על ידי יהודים? שלום דרויש, עו"ד יעקב בלבול. גם המוזיקה כולה הייתה יהודית. אני מתכוון לסלאח ודאוד אל־כוויתי, כמובן. היצירות שלנו לא אחת הובילו ביצירות התרבותיות שלהם. זה לא שלהם. זה שלנו. חיינו שם ויצרנו, וזה מה שיצא".
כמעט כבר לא נותר עם מי לנהל שיחה בעיראקית ולגלגל את ביטוייה העסיסיים. מדי פעם משתחל לשיחה, בעיקר בזמן התרגשות, איזה מטבע לשון. “פחם על הפנים שלו", למשל, זה שמצטבר בתחתית הסיר ונועד לומר: “הוא לא שווה הרבה". וכשהמילים בורחות מעת לעת, הן חוזרות בערבית: “אני חי בשלום ובאהבה עם השפה הערבית היהודית המדוברת. חי, חולם ומדבר עם עצמי בה. המחשבות הפנימיות שלי, כולן בערבית. שפה בלולה שיש בה עברית וערבית יהודית".
ספרו החדש, “מחרוזת ענבר - פרקי חיים", נולד כסיפורים־סיפורים שחלק עם חברו הטוב, אמציה פורת, מהעורכים האגדיים של עם עובד: “הייתה תקופה שהיה מרותק לביתו והייתי מטלפן אליו יום־יום ומספר לו סיפור. ממציא ומספר. יום אחד הפסיק אותי באמצע סיפור מאוד מותח. אמרתי לו: אמציה, חכה, אני באמצע הסיפור. הוא אמר: תקשיב לי. תכתוב את מה שאתה מספר לי בערבים. אמציה בשבילי הוא סמכות. עבר זמן ואמרתי: וואללה, אכתוב. מה יכול לקרות? ככה נולד ‘מחרוזת ענבר'. שום דבר אינו בדיה. פה ושם צריך פלפל, סוכר, מלח. אבל הכל קרה. הרחבתי והעמקתי. הגשתי לעורך שלי בעם עובד, יובל שמעוני, והוא מיד התקבל". “מחרוזת ענבר", על שם המסבחה, המחרוזת שהיהודים והערבים גלגלו בה: “אין גבר שלא גלגל מסבחה. הכי משובחת היא מאבני ענבר. זה שם שמעיד על המשותף. כל חיי אני מחפש את המשותף וההרמוניה ולא את המפריד או את מה שיוצר ריבים. מזל שאני פה".
תקופות חייו, מילדותו בבגדד ועד היום, עוברות בספר הזה. נהר החידקל והאי שהוסתר במים, העלייה ארצה וסצינת העולים החדשים שנישקו את אדמת קפריסין בעצירה שם, תמונת כיכרות הלחם על שולחנות הסדר בקיבוץ, אהבות נעורים, מפגשים מעניינים עם מנהיגים ועוד. “בימים האלה של הכתיבה אני נע בין העבר להווה ומנסה שלא לחשוב על העתיד", הוא כותב בפתח הדבר. “אין זה סיכום חיים ולא לי לעשות אותו, זה רק פסק זמן קצר שנטלתי לי לצורך מבט לאחור".
הכל חי אצלו. בכל עת שצפים הזיכרונות, עולות הדמעות, הריחות מתעוררים, והשפה מתרחבת. היא נעשית יותר עיראקית והמבטא מתחדד. חזרה במנהרת זמן: “יש לי תכונה, שאני מסוגל לחזור לעבר ולחיות אותו שוב. זו מתנה לאומן שעוסק בכתיבה. אני צריך לחיות את התקופה כי זו לא כתיבה על, זו כתיבה את. זו לא היסטוריה, זה אני. עצם הכתיבה על סיכום מפחידה, אבל גם פה יש מידת התרחקות מתבקשת. תהליך הכתיבה הוא התגלות. דברים צפים מלמטה. חוויות שהטביעו חותם נדחפות למעלה ורוצות לספר את סיפורן, להתגלות החוצה, שישמעו ויראו אותן, ואני נותן להן חופש. רוצות לספר? ספרו".
הסופר שבו נולד מרציונל. לא כאשר בוער בעצמותיו. הוא הבין שהוא מוכרח לספר את סיפור העלייה מעיראק, שכן אם לא הוא, לא יהיה מי שיספר: “גם בגילי המתקדם, בשעה הזאת לפני שאני עוצם את עיניי בלילה, אני חוזר לבגדד, לזיכרונות הילדות שלי, ואז חוזר לקיבוץ. שתי תחנות, וכנראה לא במקרה, כי הקיבוץ הוא הניגוד הגדול ביותר לבגדד. הקיבוץ במהותו נלחם נגד הגולה ורצה ליצור תרבות חדשה. זו הייתה הגדולה של דור ראשון של חלוצים שהפכו את העם היהודי לעם חקלאי שעובד את אדמתו ומתחבר אליה. זכיתי להיות פה ופה. אני חוזר לשם, כי אלה השורשים החזקים והיציבים שלי. בגדד היא מרכז תרבות ערבי גדול, והקיבוץ הוא מרכז חלוצי סוציאליסטי מהפכני גדול. הייתי במשמר העמק, שזה תפארת הקיבוצים. זכיתי לינוק משני העטינים האלה. כשהייתי בקיבוץ, ראו בנו ערבושים נחותים, מעבריסטים. הייתי עומד על המדרכה והם היו ממשיכים ללכת ולא רואים אותי. אמרתי להם: ניפגש בסיבוב".
לא רק סיפורו של קיבוץ משמר העמק סופר ב"תרנגול כפרות" ובאלה שבאו אחריו. גם סיפור ההגירה, העקירה, אובדן המנהיגות הישנה, הניכור והביטול הנכפים על אדם בבואו לבית החדש. “נורי, הוא אלי עמיר, עשה את המהפכה הציונית האישית נוסח עיראק. מדובר בסיפור פרטיקולרי שהפך להיות סיפור אוניברסלי, וזה כוחו", אמר העורך המיתולוגי של הוצאת עם עובד אהוביה מלכין, שאישר את הוצאתו לאור של “תרנגול כפרות", במלאת 25 שנה לצאת הספר.
“גיבור הסיפור אינו כנוע", אומר עמיר. “הוא לא שביר. הוא מספר על המשברים ועובר אותם. הוא לא נמחק. כשבן רואה שמעריכים את אביו, זו שמחה עצומה. אני משתדל לשלוט בעצמי עד כמה שאפשר, אבל מאוד מתרגש באירועים האלה. שום דבר לא ברור מאליו. כל התרחשות כזו היא בחזקת נס. כשאתה בא אל אחד ממקומות השתייה הגדולים, הקיבוץ שהוא גם מקום הפגיעה הגדול, ומקבלים אותך עם ספרך ביד, היחס שונה משהיה בעבר, ויש נחת".
התרעות פיקוד העורף