כמו בסצינה מתוסרטת היטב, בזמן הנסיעה אל בית הסופר אלי עמיר בשכונת גילה בירושלים, אני מגלה לנהג המונית הערבי ששם המשפחה שלו מרמז על כך שמוצאו ממשפחת כוהנים. עכשיו הכל מתחבר לי, הוא אומר. במשפחה שלנו, שהגיעה מחלבּ, מספרים בשקט שלפני מאות שנים אח אחד התאסלם והשני נשאר יהודי. כשאלי עמיר, איש של פשרה שמעולם לא חשב פעמיים לפני שהעיד על עצמו “אני אבן ערב", שומע על כך בביתו הצופה אל הכפר בית ג'אלה ומנזר הכרימיזן, הוא צוחק. “זו ארץ שיש בה הכל", הוא אומר.
בצד החרדות שמביא הגיל לבריאות וכוח ההתנגדות של הגוף שהולך ויורד, עדנה גדולה באה לחייו: “מחרוזת ענבר", ספר חדש בהוצאת עם עובד; הצגה חדשה בתיאטרון החאן על בסיס ספרו “נער האופניים", שכתבה וביימה איה קפלן; ערב מחווה חגיגי בתיאטרון; וסרט תיעודי על חייו, “בשליחות החיים", שיצר עמרי ליאור. כולם באו יחד. “הפתעה גדולה", הוא מתוודה. “לא ציפיתי לדברים האלה ולא הזמנתי אותם".
על מה לא נדבר?
“הכל פתוח".
ובכל זאת?
“בואי לא נדבר על הסכסוך הערבי־יהודי. נמאס. לא מחדשים כלום ואין טעם להכביר מילים. השקענו בזה הון. היו שנים שהשתתפתי בהרבה ועידות ובשיחות שלום בין יהודים וערבים ונסעתי לכל מיני מקומות, עד שבשלב מסוים אמרתי: די. זה לא מוביל אותנו לדבר. עייפתי מלחזור על אותם הדברים. החוויה שגרמה לי להפסיק הייתה בתחילת שנות האלפיים בווילה באיטליה, באיזה חור נידח. הייתי יו"ר צוות המשנה לענייני שלום באחת הוועדות. זיאד אבו זיאד, שר ההסברה הפלסטיני, ישב לידי. אמרתי: אערוך ניסיון, אתן להם מה שהם רוצים ונראה מה באמת קורה. שאלתי: מה אתם רוצים? הרי כל הסיפור ידוע ואין צורך ברטוריקה מיוחדת. נעניתי לכל מה שביקשו. אמרתי: נהדר, נגמרו הבעיות. מסכימים וחותמים. בשעות הערב הגעתי למליאה ובישרתי שהגענו לפתרון. פתאום זיאד אבו זיאד מתערב ונערכת הצבעה, ולא מצביעים בעד ההחלטה שהבאתי, כולל אלו שהיו בצוות שלי והצביעו בעדה. אמרתי: יותר לא אשתתף בוועידות כאלה. תראו מה קורה פה. אתם אנשי אוניברסיטה, אנשים חופשיים. דוקטורים, פרופסורים. אתם באים לצוות ודנים, ואומרים את השקפתכם, אנחנו אומרים את השקפתנו ויש הסכמה. אחר כך אתם באים אל בעלי הבית האמיתיים שלכם ואתם נסוגים גם מזה. אז לא היינו חותמים שלום, אבל לפחות היינו אומרים שהגענו לאיזשהו הסכם. זו הרי חדשה מסעירה. אז מה הטעם?".
תסביר לי בבקשה את הראש.
“הם חיים מזה. מתפרנסים מהסכסוך. מי היה מתעניין בהם, במיעוט קטן, כמה מיליון איש שמתקראים פלסטינים. טייב. כל העולם עסוק בהם. באופן הגיוני - מי זה אבו מאזן, היו"ר שלהם שמצוטט ומצולם ועולים אליו לרגל? יום אחד באו אליי ואמרו לי שהוא מבקש לראות אותי. אמרתי שאני לא מעוניין. בשביל מה? בשביל שיגידו אבו מאזן נפגש עם אלי עמיר? שוב אקבל הרצאה על כמה אנחנו דופקים את הפלסטינים? ראיתי את הסיפור בשלמותו מההתחלה. אני אבן ערב. נולדתי בארץ ערבית, למדתי מזרח תיכון בערבית, עבדתי בעבודות כאלה, עקבתי אחרי כל התרחשות, הייתי פרשן בקול ישראל בערבית. זה זורם לי בדם ואני יודע עם מי יש לי עסק. היה עם פלסטיני? הרי הסכסוך יצר כביכול את העם הפלסטיני. מי הערבים שהיו פה? רובם פועלים שהגיעו מארצות ערב לעבוד במושבים יהודיים, באחוזות יהודיות, בהתיישבות היהודית מתקופת רוטשילד ומעלה. שום דבר לא היה משותף ביניהם. פועלים שבאו לעבוד פה לפרנסתם הפכו לעם, מקבלים במות, והעולם עסוק בהם והם מקבלים כספים. מגיע שלב שאתה מתפכח גם מהאשליות שלך למרות שאתה יודע שהן אשליות. הם חיים מהסכסוך. הם מתפרנסים ממנו. הם מקבלים פרסום ממנו. גם אצלנו יש כאלה שמשגעים את המדינה. בן גביר למשל הוא תופעה. עיתונאים מנפחים ומצטטים כל דבר שהוא אומר. תראו איך מדבר. איזו אידיאולוגיה הוא מביא? מה הוא יצר? מה הוא בנה? מי היה מסתכל עליו בכלל אלמלא הוא היה מצוטט כל כך הרבה?".
את הסכסוך הגדול דחק הצדה סכסוך גדול לא פחות. פנימי.
“תראי מה עושים לוין ורוטמן. מישהו שמע את השם שלהם לפני כן? הם רוצים להוביל מהפכה ואני נגדם בכל כוחי. נתניהו איבד את הבלמים. רואה את עצמו עומד בבית משפט כשהוא עלול להישלח בסופו לבית הסוהר כפי שעשו לאולמרט, והוא עם האגו הגדול שלו לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. זו הרי תהיה מדינה אחרת. לא אותה מדינה שהייתה. אסור לשכוח דבר בסיסי מרכזי ולאומי חשוב: אנחנו זבוב על המפה. מדינה קטנה. כמה יהודים יש בה היום? שבעה מיליון, פלוס־מינוס. עשרות מיליונים של מוסלמים סביבנו. מה אנחנו חושבים לעצמנו? יבוא יום ויכו אותנו אל החומש. מה אנשים חושבים פה עם האף הגבוה שלהם? קצת ענווה. קצת פרופורציה. אנחנו צריכים להיהרג על החיים המשותפים ולעשות מאמץ עצום להגיע להסכמים. אני לא מדבר על להתחבק ולהתנשק. אדם שרואה בעיני עצמו אלוהים הופך במוקדם או במאוחר לצרה גדולה מאוד. איזו אידיאולוגיה יש פה? מה בנו אלה? להרוס כל אחד יכול. הייתה פה תנועת עבודה מפוארת שבנתה מדינה. אני לא יכול להשתחרר מזה. באתי למשמר העמק. עמק יזרעאל היה עמק מלא ביצות ויתושים. באו החלוצים, ייבשו את הביצות, הריחו את האדמה והקימו יישובים, בנו בית לתפארת. זה בניין הארץ. הסיפור הלאומי הוא זה בדיוק: איך צעירים באו ממזרח אירופה והחליטו להקים במקום השומם, הנידח ומלא האויבים הזה מדינה משלהם ובנו לנו בית. זה סיפור גדול מההיסטוריה".
זה סיפור שנשען על מסורת אבות.
“בסדר, ואלה בנו לנו בית. זו תקופה קשה ורעה מאוד שאנחנו עוברים. שני אנשים עושים פה מהפכה ואולי יצליחו. זה רע מאוד. חוקה לא נוצרת ביום ולא בכפייה. החוקה של העם, עם שנמצא בחברת מהגרים, אי אפשר להכתיב לו חוקה תוך שבועיים. אלה דברים שנצרבים עם הזמן והופכים להיות נחלת הכלל מכוח עצמם והזמן. זה בכלל מעיד על זה שאין כוחות כביכול בצד השני. איך ייתכן ששני אלה מובילים מהפכה? הדגל מחזק את אלה שנושאים אותו. אבל הפילוג קיים לצערי הרב. התופעה של הפגנות המוניות מעידה על התעוררות ועל ההבנה שהבית בסכנה וצריך לשמור עליו. שימי לב לתופעה מעניינת: יש קבוצות. לכל אחת מנהיג משלה אבל לא צמח שם מנהיג. יאיר לפיד, בני גנץ, ציפי לבני ואחרים לא בולטים ולא מצליחים לרכוב על הגל הזה ולהנהיג אותו. העולם הוא כמו חברת נוער. המנהיגים שיכולים להוביל תמיד בולטים ביחס ליתר, ופה פשוט אין. אולי הם מפחדים להכניס את ידם לשם ולא מפתחים יומרה להנהיג את זה. זה חסר בעיניי. מצד שני, יש פה עוצמה גדולה מאוד אם קמים להגן על הבית. יש תקווה".
חייו של עמיר נעו על שני צירים מקבילים. את האחד החל כנער שליח על אופניים וסיים כמנכ"ל עליית הנוער, שבה היה הוא עצמו חניך בשנות ה־50. הציר השני הוא הכתיבה. הוא החל לכתוב בגיל מאוחר יחסית. הניסיונות הראשונים היו כשהיה בן 30. הוא התכוון לכתוב ספר אחד בלבד, את “מפריח היונים", אבל משק כנפי תרנגול אמיץ עשה את שלו. הספר הראשון שיצא היה “תרנגול כפרות" בשנת 1983 וזה צמח לטרילוגיה, ולימים טטרלוגיה, על תולדות משפחה מעיראק שנעקרת ומגיעה לישראל, דרך עיניו של גיבור שובה לב, בן דמותו. אחריו הגיעו בהוצאת עם עובד “מפריח היונים" (1992) שאף זכה לסרט שכולו דובר ערבית, “יסמין" (2005), “נער האופניים" (2019) וביניהם גם “אהבת שאול" (1998), “פגישה עיוורת" (2000, הוצאת כתר), “מה שנשאר" (2011) והיישר מבית הדפוס, “מחרוזת ענבר - פרקי חיים". ספריו נלמדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות בחו"ל וזוכים לתרגומים לשפות רבות. “יסמין" אף יצא לאור במצרים ועמיר ויתר על התמלוגים. רק שיכירו אותנו. הרבה לפני “פאודה", אלי עמיר סיפר לעולם הערבי עלינו, הישראלים.
“'תרנגול כפרות' פילס לי את הדרך", משיב עמיר לשאלה מהו הספר הקרוב ביותר אליו. “הוא הפך לחלק מתוכנית הלימודים וסיפר את הסיפור מהקישקע, ללא צנזורה, על מאבק התרבויות, האישיות החצויה, ויחד עם זה, על האבות המייסדים והעמק הפורח. הוא קרוב אליי מאוד. אם לא היה מופיע ככה, אני לא יודע אם הייתי ממשיך לכתוב, אם כי רציתי לכתוב ספר אחד בלבד, את ‘מפריח היונים' על בגדד, גם כדי לספר לעצמי מי אנחנו ומניין באנו, וגם לספר לאחרים. שיבינו שלא באנו מהאין, מהאבדון. הנה, את רואה, עשינו את זה למרות זאת. לאדם יש כוחות אדירים ואמביציה אדירה, וההכרח מחייב אותו לעשות. עשינו. לא צריך לבכות. חבל על האנרגיה".
עלילת ספרו “יסמין" מתרחשת אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר בימים שבהם עמיר התמנה להיות יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים. במרכזו של הסיפור - נורי, יהודי עיראקי שהכרנו מ"תרנגול כפרות" ומ"מפריח היונים" בשם אחר, כאבי. עכשיו הוא כבר לא בן מעברות שעבר לחיות בקיבוץ. הוא כבר בכיר במזרח העיר ומתפתח בינו לבין יסמין - פלסטינית נוצרייה בוגרת הסורבון, סיפור אהבה. באחת הסצינות הבלתי נשכחות היא מפשפשת בספרייתו ומוצאת שם טקסט של טאהא חוסיין, מהאינטלקטואלים המובהקים של מצרים. היא משווה בינו לבין עגנון, ובינה לבין נורי מתפתחת שיחה גלויה וכואבת על האפשר ועל הבלתי אפשרי שביחסיהם. “אני יהודי אבן ערב שמעריך את נפלאות המערב. שומע מוזיקה קלאסית בבוקר ומוזיקה ערבית בערב. ציפור נודדת בין שני עולמות. רגל פה ורגל שם, ולפעמים מתבלבלות לי הרגליים", הוא אומר לה. ורגליה של התרבות, שיכולה להיות הגורם המאחד בין העמים, כושלות.
“אפילו אחרי 70 שנה של חיים במדינה אחת ולמעלה מ־100 שנה של חיים יחד, לא נוצרו תריסר יצירות ספרותיות משותפות על העסק הזה", אומר עמיר. “למוזיקה הסתנננה הערבית, סו קולד ‘מזרחית'. קשקוש. אין דבר כזה, מוזיקה מזרחית. יש מוזיקה ערבית. הטיעון הזה, ‘אנחנו מזרחיים'. מה זה אומר בכלל? אנחנו ערבים יהודים, כמו שיש ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. נולדנו וחיינו אלפי שנים בחצי האי ערב. צריך להיות חד ולראות את העובדות כפי שהן. אני ערבי בעל אמונה יהודית, ויש ערבי נוצרי בעל אמונה נוצרית. אלה השבטים שנולדו במזרח התיכון. לא המצאתי שום שבט חדש. מהשבט שלנו נולדו הנביאים הגדולים, החוזים הגדולים, הסופרים הגדולים, וליהודים הייתה תרומה עצומה. את יודעת שהרומן הראשון וספר הסיפורים הקצרים הראשון שנכתבו בעיראק נכתבו על ידי יהודים? שלום דרויש, עו"ד יעקב בלבול. גם המוזיקה כולה הייתה יהודית. אני מתכוון לסלאח ודאוד אל־כוויתי, כמובן. היצירות שלנו לא אחת הובילו ביצירות התרבותיות שלהם. זה לא שלהם. זה שלנו. חיינו שם ויצרנו, וזה מה שיצא".
ופה?
“אמנון שמוש החל לכתוב על חלבּ, עיר מוצאו, ב'מישל עזרא ספרא ובניו'. הסדרה נתנה חיים אדירים ליהדות המזרח תיכונית. שמעון בלס כתב על המעברה ויהודי עיראק במעברות, אחר כך בא סמי מיכאל ואז אני. כתבנו את עצמנו. לא על מישהו. לא באנו בהתרסה. הפולנים לא כתבו על עצמם? בוודאי שכן. על מי יכתבו אם לא על עצמם? הם נתנו לי את הלגיטימציה והדחף לכתוב את ‘מפריח היונים'. אמרתי: הם יצרו מאפס, גם אנחנו ניצור. אני אתחיל ואעשה ניסיון. זה אני. אני לא יכול להיות מישהו אחר. הייתה לנו בעיה בהתחלה, שהתביישנו במי שאנחנו. יצרו לנו דימוי שלפיו ערבית זו תרבות נחותה. עמים מובסים אחרי 48', ואנחנו חלק מהם. ואם אכן כך, מה כבר יש לעשות איתנו? אתה צריך להילחם בכמה חזיתות יחד".
כמעט כבר לא נותר עם מי לנהל שיחה בעיראקית ולגלגל את ביטוייה העסיסיים. מדי פעם משתחל לשיחה, בעיקר בזמן התרגשות, איזה מטבע לשון. “פחם על הפנים שלו", למשל, זה שמצטבר בתחתית הסיר ונועד לומר: “הוא לא שווה הרבה". וכשהמילים בורחות מעת לעת, הן חוזרות בערבית: “אני חי בשלום ובאהבה עם השפה הערבית היהודית המדוברת. חי, חולם ומדבר עם עצמי בה. המחשבות הפנימיות שלי, כולן בערבית. שפה בלולה שיש בה עברית וערבית יהודית".
והכתיבה?
“יש כמה שלבים במעבר אל הכתב. הלב שעובר אל המחשבה ובשפות מתחלפות. כשאני כותב על גיבור עיראקי למשל, כל המחשבות שלי הן בערבית עיראקית, ואני זורם איתו".
ספרו החדש, “מחרוזת ענבר - פרקי חיים", נולד כסיפורים־סיפורים שחלק עם חברו הטוב, אמציה פורת, מהעורכים האגדיים של עם עובד: “הייתה תקופה שהיה מרותק לביתו והייתי מטלפן אליו יום־יום ומספר לו סיפור. ממציא ומספר. יום אחד הפסיק אותי באמצע סיפור מאוד מותח. אמרתי לו: אמציה, חכה, אני באמצע הסיפור. הוא אמר: תקשיב לי. תכתוב את מה שאתה מספר לי בערבים. אמציה בשבילי הוא סמכות. עבר זמן ואמרתי: וואללה, אכתוב. מה יכול לקרות? ככה נולד ‘מחרוזת ענבר'. שום דבר אינו בדיה. פה ושם צריך פלפל, סוכר, מלח. אבל הכל קרה. הרחבתי והעמקתי. הגשתי לעורך שלי בעם עובד, יובל שמעוני, והוא מיד התקבל". “מחרוזת ענבר", על שם המסבחה, המחרוזת שהיהודים והערבים גלגלו בה: “אין גבר שלא גלגל מסבחה. הכי משובחת היא מאבני ענבר. זה שם שמעיד על המשותף. כל חיי אני מחפש את המשותף וההרמוניה ולא את המפריד או את מה שיוצר ריבים. מזל שאני פה".
תקופות חייו, מילדותו בבגדד ועד היום, עוברות בספר הזה. נהר החידקל והאי שהוסתר במים, העלייה ארצה וסצינת העולים החדשים שנישקו את אדמת קפריסין בעצירה שם, תמונת כיכרות הלחם על שולחנות הסדר בקיבוץ, אהבות נעורים, מפגשים מעניינים עם מנהיגים ועוד. “בימים האלה של הכתיבה אני נע בין העבר להווה ומנסה שלא לחשוב על העתיד", הוא כותב בפתח הדבר. “אין זה סיכום חיים ולא לי לעשות אותו, זה רק פסק זמן קצר שנטלתי לי לצורך מבט לאחור".
הכל חי אצלו. בכל עת שצפים הזיכרונות, עולות הדמעות, הריחות מתעוררים, והשפה מתרחבת. היא נעשית יותר עיראקית והמבטא מתחדד. חזרה במנהרת זמן: “יש לי תכונה, שאני מסוגל לחזור לעבר ולחיות אותו שוב. זו מתנה לאומן שעוסק בכתיבה. אני צריך לחיות את התקופה כי זו לא כתיבה על, זו כתיבה את. זו לא היסטוריה, זה אני. עצם הכתיבה על סיכום מפחידה, אבל גם פה יש מידת התרחקות מתבקשת. תהליך הכתיבה הוא התגלות. דברים צפים מלמטה. חוויות שהטביעו חותם נדחפות למעלה ורוצות לספר את סיפורן, להתגלות החוצה, שישמעו ויראו אותן, ואני נותן להן חופש. רוצות לספר? ספרו".
הסופר שבו נולד מרציונל. לא כאשר בוער בעצמותיו. הוא הבין שהוא מוכרח לספר את סיפור העלייה מעיראק, שכן אם לא הוא, לא יהיה מי שיספר: “גם בגילי המתקדם, בשעה הזאת לפני שאני עוצם את עיניי בלילה, אני חוזר לבגדד, לזיכרונות הילדות שלי, ואז חוזר לקיבוץ. שתי תחנות, וכנראה לא במקרה, כי הקיבוץ הוא הניגוד הגדול ביותר לבגדד. הקיבוץ במהותו נלחם נגד הגולה ורצה ליצור תרבות חדשה. זו הייתה הגדולה של דור ראשון של חלוצים שהפכו את העם היהודי לעם חקלאי שעובד את אדמתו ומתחבר אליה. זכיתי להיות פה ופה. אני חוזר לשם, כי אלה השורשים החזקים והיציבים שלי. בגדד היא מרכז תרבות ערבי גדול, והקיבוץ הוא מרכז חלוצי סוציאליסטי מהפכני גדול. הייתי במשמר העמק, שזה תפארת הקיבוצים. זכיתי לינוק משני העטינים האלה. כשהייתי בקיבוץ, ראו בנו ערבושים נחותים, מעבריסטים. הייתי עומד על המדרכה והם היו ממשיכים ללכת ולא רואים אותי. אמרתי להם: ניפגש בסיבוב".
זה היה המניע?
“בטח. כשמעליבים אותך, אתה אומר: ניפגש בסיבוב".
או להפך. מוריד את הראש.
“לא אני. אולי להנמיך את הראש כדי שהסערה תחלוף. אבל להוריד אותו? הסיבוב בא מהר יחסית. ב־1967, כשהייתי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים, בא אליי למשרד בשייח' ג'ראח אחד מטובי בניו של הקיבוץ, מזרחן. הוא שאל אם אהיה מוכן לדבר על ערביי מזרח ירושלים. הרי אין להם מושג. אמרתי בסדר. חאדר. הזמינו אותי ממשמר העמק לשיחת החברה. הרי רק בני אלים מוזמנים לשיחת החברה. הזמינו אותי, ערבוש מחברת הנוער העיראקית. חלק גדול מהנושא שעניין אותם היה מיהם ערביי מזרח ירושלים. נתתי הרצאה ועליתי לבמה מול 400 חברי קיבוץ. לא האמנתי. בסוף הערב הוא אמר לי: אלי, שברת שלושה שיאים הערב. קודם כל אף אחד לא עזב בזמן ההרצאה. בדרך כלל שליש עוזבים. שתיים - שאלו אותך המון שאלות. בדרך כלל לא שואלים. שלוש - העסק הסתיים ב־11:20. מעולם לא עברנו את השעה 11:00. אחר כך יצא ‘תרנגול כפרות' והפכתי להיות מכובד עליהם. יעקב חזן התגאה בי. הוא אמר: תראו מי צמח אצלנו! אלי עמיר צמח אצלנו. יצחק בן אהרון, ממנהיגי התנועה הקיבוצית, אמר: סופר ישראלי צמח אצלנו! הם היו גאים בזה. עולים בני המזרח. צמחנו ושגשגנו. זה נתן להם הוכחה שהם הצליחו בחינוך שלנו. הם לא היו נגדנו. הם היו בעדנו, אבל היה להם העולם שלהם ופתאום צמחו אצלם אומנים ויוצרים. זה מילא אותם גאווה ובצדק. כשיצא ‘התרנגול' קם יגאל תלמי, אל"ם בצה"ל, גיבור ישראל ואחד מבכירי בניו של הקיבוץ, לדבר עליו ואמר: ‘יבואו ימים שכשירצו לדעת מה היה משמר העמק, ישלפו את הספר הזה'. עבר רחש באולם. משמר העמק זה ‘תרנגול כפרות'? והוא אמר להם מהבמה: ‘כן. הוא מספר את הסיפור האמיתי'. בהמשך קיבלתי מכתב מאחד מבני הקיבוץ שמשבח אותי על הספר. הוא שאל: איך יכול להיות שכתבת את הסיפור שלי וכשהיית שם אפילו לא ידעתי על קיומך? משהו קרה פה".
לא רק סיפורו של קיבוץ משמר העמק סופר ב"תרנגול כפרות" ובאלה שבאו אחריו. גם סיפור ההגירה, העקירה, אובדן המנהיגות הישנה, הניכור והביטול הנכפים על אדם בבואו לבית החדש. “נורי, הוא אלי עמיר, עשה את המהפכה הציונית האישית נוסח עיראק. מדובר בסיפור פרטיקולרי שהפך להיות סיפור אוניברסלי, וזה כוחו", אמר העורך המיתולוגי של הוצאת עם עובד אהוביה מלכין, שאישר את הוצאתו לאור של “תרנגול כפרות", במלאת 25 שנה לצאת הספר.
“גיבור הסיפור אינו כנוע", אומר עמיר. “הוא לא שביר. הוא מספר על המשברים ועובר אותם. הוא לא נמחק. כשבן רואה שמעריכים את אביו, זו שמחה עצומה. אני משתדל לשלוט בעצמי עד כמה שאפשר, אבל מאוד מתרגש באירועים האלה. שום דבר לא ברור מאליו. כל התרחשות כזו היא בחזקת נס. כשאתה בא אל אחד ממקומות השתייה הגדולים, הקיבוץ שהוא גם מקום הפגיעה הגדול, ומקבלים אותך עם ספרך ביד, היחס שונה משהיה בעבר, ויש נחת".
אז כל הדבר הזה הוא סוג של תיקון?
“אני לא עוסק בתיקונים. באמת שלא באתי לשם תיקונים. אני אוהב את המקום וגאה והזמינו אותי. כמובן שכשאני רואה את היחס הזה אליי היום או מה שחזן אמר, תראו מי צמח בינינו, זה עושה לי טוב. יש פה משום תיקון. אולי לא בדיוק. זו הראייה של מי שאנחנו באמת ולא הסטיגמה והדעה הקדומה שהייתה עלינו, לא דימוי קולקטיבי שהיה על אנשי המעברות באותה תקופה".
מה שעדיין משאיר את העצמי שלך דרך העיניים שלהם.
“יש בזה משהו. אנחנו תמיד רוצים להוכיח למי שעלב בנו שהוא טעה, שאנחנו שווים יותר. אי אפשר לשכוח את תקופת המעברות לעומת הקיבוצים, שהיו בבת עינה של החברה הישראלית. זה לא הקיבוץ של היום. את הדימוי של הקיבוץ של היום הרס מנחם בגין, והוא ידע מה שהוא עושה. הוא חיפש מה הוא בית המקדש של תנועת העבודה והרס אותו. זו ראשית הידרדרותה של תנועת העבודה, שהקימה את הבנייה ובנתה את כל יסודותיה בכל התחומים. הליכוד מבחינה זו לא הקימה דבר. מה חרות בנתה? התנחלויות אחרי מלחמת ששת הימים? לבריאות באמת. זה האסון של המדינה. בסופו של דבר היהודים ייאלצו לחיות שם בין הערבים. מדינה שכל כולה נקודה של זבוב על המפה תשלוט על המזרח התיכון ותילחם בו? הרי כבר היום אנחנו מפוררים".
אתה עדיין חושב שסיפור קליטתן של העליות בארץ הוא סיפור הצלחה?
“איזו שאלה? מה היינו? מהגרים חסרי כל שהגיעו עם בגד לגופם. תראי מה יש לנו היום. בוודאי שהעלייה הגדולה הצליחה, אחרת המדינה הייתה נופלת. פשוט. תמיד יש מיעוט שלא נקלט. טרגדיה. באמריקה אף אחד לא חיכה למהגרים וכל אחד היה צריך לפלס את דרכו. פה לפחות חיכו לנו. הושיטו יד. עזרו. אין מדינה בעולם שנותנת סל קליטה. כל עולה שבא מקבל סל. זכות לשיכון, זכות לעבודה, חוק בריאות ממלכתי. גן עדן. תהגרי לאמריקה היום, מישהו יחכה לך עם שקית מלאה זהב או דולרים? מישהו ייתן לך ארוחה חינם? כמהגרים באמריקה היינו מוכרחים ללמוד אנגלית ולהכיר את מוזיקת הקאנטרי, להתערות במקום. זה ייחודי לישראל, כי רצינו עולים ורצינו לעזור להם להיקלט. יש אפליה מובנית בתהליך הקליטה של מהגרים. מה אתה רוצה שזה שבא לפניך יעשה למענך? בוא ותוציא גם אתה את לחמך מהאדמה. אני לא כעסתי על הדברים האלה. אם יש דבר שכעסתי עליו, הוא הזלזול בתרבות שלנו. זה פגע בי הכי הרבה והכאיב לי, כי זה לבטל לי את המאפיין שלי, את המרכיב התרבותי האישי שלי".
בפרספקטיבה רחבה, יכול להיות שמהשבר הגדול היום יצמח טוב?
“בתוך השבר אני מחפש את הפרחים שיש ומקווה שהם עוד יפרחו. אני מקווה שהמהרסים והמחריבים של היום לא ינצחו, כי גם להם לא יישאר בית. אנחנו עם מטורף. אני מקווה שיהיה לנו כוח להחזיק בית משותף, מדינה, ולא כל אחד יניף לו דגל ויקים לו מדינה משלו. ארץ קטנה וענייה במשאבים שלה. בואו נמצא את המשותף. למה רק את המפלג? כל אחד רוצה רק בדרכו הוא. בואו נתפשר ונחיה יחד. בלי זה לא נוכל לחיות".
מה לאחל לך?
“בריאות ואריכות ימים".
איך אומרים את זה בעיראקית?
“סחה ועמע' טוויל".