גלית דהן קרליבך, "מזל יתומה"
מאז שאני זוכרת את עצמי אני משתוקקת לדעת מי הכניס את אמא שלי להיריון. מבחינת סבתא מלכה, כל העולם הכניס אותה, את הזונה, להיריון, ואני פשוט יצאתי מאחד הזרעים. כמו פיפ היתום מ"תקוות גדולות", גם אני הכרתי את אמא שלי בעיקר בתור מצבה שהיתה שבורה בצדדים. וחוץ מקבר ותמונה שהיה בה יותר חושך מאור, לא היה לי הרבה ביד.
בערך פעם בשנה, ביום לא קבוע, ולפי מה שהתחשק לסבתא מלכה באותו הרגע, היינו עולים להר המוות שעמד בדיוק מול ליפתא. סבא יעקב היה שם כיפה שמצא בדרך להר (אם יש משהו שלא חסר בליפתא זה כיפות מכל הסוגים), וסבתא היתה זורקת על עצמה איזה סמרטוט שחור ומצחצחת שיניים, אבל זה ממש לא עזר, וכל מי שעמד לידה בהר המוות היה מתעלף מהריח של כל הערק שיצא לה מהפה.
ליד הבוטקה בכניסה לבית קברות, סבתא הכריחה אותי לגנוב נר מהשומר, ואז היינו מתחילים לחפש את הקבר של אמא, שלושתנו הולכים בין כל המצבות, וכל האותיות השחורות שהיו עליהן היו מתעופפות ומסתכלות עלי כמו ציפורים רעות. בניגוד לפיפ, אנחנו אף פעם לא מצאנו את הקבר מיד. וכשלסבתא נשבר מהחיפוש הזה, היא היתה נעמדת ליד אחד הקברים ומחליטה שזה הקבר של אמא, ושגם אם לא, העיקר הכוונה, וככה עמדנו ועשינו את עצמנו מכבדים את זכרה של אמא, עד שהיה מגיע מישהו מהמשפחה האמיתית של הקבור, או שומר שיודע מי קבור איפה, ומגרש אותנו.
בכל זאת, הנה כל הדברים שידעתי על אמא שלי: ידעתי שקראו לה שולה (האות ה' נמחקה ונשאר רק שול באמצע המצבה) ושהיא מתה מתישהו בשנת תש"ם, בשנה שבה נולדתי. והנה כל הדברים שידעתי שהיא לא: היא לא היתה, כמו השוכנים מתחת למצבות סביבה, ענווה וישרת דרך, ולא צנועה ונעימת הליכות, ולא פועלת צדק ודוברת אמת, ואפילו לא סתם "אהובתנו". כלום. רק שם וזהו.
יכולתי להבין למה: חוץ מזה שאף אחד לא היה מאשר לסבתא מלכה לכתוב "זונה" על הקבר של הבת שלה, היא בטוח התמקחה על כל אות ואות, כדי לא לשלם יותר מדי על המצבה. סבתא אף פעם לא הסכימה להגיד ממה אמא מתה. גם לא סבא, המודיעין שלה. ברגע שהם הזכירו את אמא שלי, מיד היתה יוצאת מהפה שלהם שורה ענקית של קללות, קללה בתוך קללה בתוך קללה, כמו הסיגריות שהם עישנו וכמו הערק שהם שתו.
אז למה הם עלו לקבר כל שנה? לדעתי, מתוך פחד ולא מתוך כבוד. הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות. והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות, כשסבתא הלכה לשטוף גופות. זאת העבודה היחידה שבה הצליחה להחזיק, כי הגופות האומללות לא יכלו להתלונן על הריח הנורא של האלכוהול שיצא ממנה.
חוץ מכל זה, ברור שהם התביישו משאול, האיש הכי נורמלי בליפתא, אם אפשר להגיד מילה כזאת על המקום הזה. שאול איכשהו הצליח כמעט תמיד לנחש מתי אנחנו בהר המוות, והיה בא עם ספר תהילים בתוך התיק החום שלו שהיה לוקח לעבודה שלו בעירייה, וסבתא מלכה היתה לוחשת בקול, "הנה, עכשיו המָרְבּוּן מתַקֵן העולם הזה יוציא מסרק ויסדר את השיער", ושאול באמת עשה ככה וגם שם כיפה על הראש, ואחרי שכל זה היה נגמר, הוא היה מקפל את הכיפה טוב־טוב ומחזיר אותה לכיס ולוקח אותי לאכול משהו בשוק, כי סבא וסבתא נשארו לריב עם המשפחות ליד.
למרות שזה היה עצוב שאמא מתה, היא לפחות נמצאה במקום אחד כל הזמן, ממש לא כמו ליר, שכל הזמן זז ממקום למקום, ממקצוע למקצוע. חוץ מלהיות מלח או קברניט, כי אף פעם לא אהבתי ים, ליר, אבי הדמיוני, היה הכול. הוא היה טייס והוא היה מרגל עם שפם אלי כהן מודבק, שמתחת ראו שבכלל הוא אדום, כמוני, והוא היה מומחה לכל סוגי התעופה ופעם אחת אפילו הגיע לקחת אותי בכדור פורח, ואם לא היינו גרים במקום דפוק כמו ליפתא, שכולו שפיצים וסלעים, הוא בטח היה מצליח להנחית את הכדור כאן לידי, והייתי מתעופפת איתו לעולמי עולמים.
אף פעם לא ראיתי את הפרצוף של ליר. אבל תמיד היה הרבה מקום על החזה שלו והייתי יכולה לשים שם את הראש שלי כמה שבא לי, והוא היה מלטף אותו בלי לבקש שום דבר ממני — פשוט כי הוא אבא שלי.
קראתי לו ליר כדי לתקן את השטויות של הבנות הטיפשות של המלך ההוא, של שייקספיר. אני מההתחלה הייתי סולחת לו ולא חשוב מה, הייתי אומרת בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, לא כמו קורדליה שכנראה היה לה עודף אבא, אם היתה לה חוצפה להיעלב ועוד להיעלם לו. בסוף, כמו שאתם יודעים, שניהם מתו, אבל לפחות היה לה אבא עד הסוף, והוא גם היה נאמן לה, כי לא הצליח לחיות אחרי שרצחו את הבת האהובה שלו.
לא תמיד חיכיתי שליר יגיע בעצמו, כי מהר מאוד הבנתי שאין שום מזל שיושב לו רגל על רגל ומחליט להופיע ככה בחיים של מישהו כמוני. אז תמיד, כל החיים, הייתי מחפשת את ליר שלי בכל מיני מקומות. הבריכה של ליפתא היתה המקום הראשון שבו חיפשתי את ליר, בגלל שהיתה ממש מתחת לשביל התאנה שהוביל עד לבית שלנו. מתוך המעיין שהסתתר בתוך האדמה יצאה מנהרה קטנה ונשפכה לבריכה.
כל מי שבא להתמזמז, היה אוהב להיכנס לתוך המנהרה הצרה שמשם יצאו המים. ליפתא תמיד נראתה לי כמו מפה מוקטנת של כל העולם: אפשר היה לראות את ההרים מסביב ולדמיין שמאחורי כל הר מסתתר לו נוף אחר של ארץ אחרת לגמרי. הכי אהבתי את ההר של בית איכסא. מאחוריו הסתתרה איסלנד, מכוסה בערפל, וידעתי שאם פעם הקיץ לא יתחלף עם החורף, תמיד תהיה לי ארץ קרה לברוח אליה. לבריכה אהבו להגיע גם מתמזמזים ששחו עירומים בלילות של ירח מלא וגם קדושים שקפצו לתוכה כדי לנער את כל החטאים שלהם למרות שהמבטים שלהם לא הלכו לשום השם יתברך, אלא רק לגופך ישתבח.
אבל היה זמן שהבריכה היתה רק שלי. ביום רגיל בצהריים יכולתי לשבת שם ולחלום שליר מגיע במסוק ישר מההר האיסלנדי ומחפש מקום לנחות. אני זוכרת שפעם, כשהייתי בת שמונה בערך, שמעתי רעש של שיחה מהמעיין, וכבר ידעתי לפי הקול ולפי הריח שלא מדובר במתמזמזים וגם לא בקדושים, ובאמת כשירדתי לשם, ראיתי ילדה בערך בת שש בתוך גלגל בצורת ברווז מתנפח. והליר שלה כל הזמן אמר לה מאוד בסבלנות, "עכשיו, נטע, מכניסים את הראש למים ככה", והוא הכניס את הראש והשאיר אותו בפנים והוציא ואמר, "עכשיו תורך".
הילדה נטע בהתה בו ולא עשתה כלום.
הרגשתי שהאגודלים שלי ברגליים עומדים לקרוע את האדמה מרוב מתח. הרי אסור להיות בלי תנועה. אסור. סבתא מלכה התייחסה אלי כאילו שנולדתי עם גלגלים על הרגליים. בכל פעם שישבתי, היא התחילה לקלל ולחפש איך להעביד אותי. בכל אופן, נטע הזאת רק הסתכלה על אבא שלה ולא מיהרה להכניס את הראש. איזה דקה היא חיכתה. ספרתי בלב עד מאה. בזמן הזה אפשר היה להקיף את כדור הארץ שמונה פעמים. וגם את החלל. אבל אבא שלה לא כעס. הוא לא קילל ולא התעצבן.
אחרי זה היא נתקעה עם הגלגל ברווז שלה באיזה שיח והתחילה לצרוח שכואב לה. עצמתי את העיניים כדי לא לראות איך כל הסבלנות של הליר שלה נגמרת בבת אחת, אבל הוא הוציא את הילדה שלו בשקט מהמים וניגב אותה במגבת, שהיתה יותר גדולה ממנה, והסתכל על הרגל שלה. ואז הוציא לה לחם עם טונה וביצה קשה. ובדיוק באותו הרגע הוא שם לב שאני שם, וכל המבט הזה שלו, שנחת עליה כמו ענן, נעלם. הוא שאל אותי אם אני צריכה משהו. שלא תבינו לא נכון: הקול שלו היה נחמד, אבל זה היה נחמד של זרים. לא של ילדה והליר שלה. חשבתי לשרוט את עצמי רק כדי שאולי המבט שלו ישתנה, אבל הלכתי משם. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שסבתא תקלוט שאני מדברת עם גבר, ואז תתחיל להגיד שמה הפלא שלאמא הזונה יצאה בת זונה. ככה היא דיברה כל הזמן, הזרוע הצבאית של הטרור, ולא כמו החמאס שהוריד עלינו פיגועים, היא אף פעם לא לקחה אחריות על שום דבר.
סוציאליים, כבוד השופט, המזכירה שקוראת בקול את המכתב הזה, אני עוצרת פה רגע, כי אתם בטח כבר שמתם לב לכל עניין השמות, וכמו שאני מכירה אתכם, זה בטוח לא מוצא חן בעיניכם. אתם אוהבים את הפרוטוקולים המסודרים שלכם עם המזכירה שיושבת על הבמה ומקלידה מהר־מהר וכותבת ליד כל שם נקודתיים, כמו במחזה, ואחרי הנקודתיים היא כותבת מה כל שם אומר, ומה הוא עושה בדיוק, והכול מסודר־מסודר.
אתם רוצים שאבא יהיה אבא, ושאמא תהיה אמא, ושאם אין אמא — אז לפחות שסבתא תהיה סבתא, אבל זה לא ככה. תתמודדו. כי לא מספיק שבנאדם נולד וחי פעם אחת חיים מגעילים שלא הוא בחר, אז עכשיו הוא גם צריך להיצמד לשם שלא אומר שום דבר, חוץ מההפך?
לעולם אל תסמכו על השמות המקוריים של בני אדם. לעולם. לפדופיל שהסתובב בליפתא קראו מלאכי. ומאיר היה העיוור מבית חינוך עיוורים, שהיה מזהה אותי מרחוק וצועק בקול עבה כאילו היה מרופד בנזלת: "האדומה הקטנה הגיעה!" ובואו לא נדבר על חצרמוות, בעלי הדירה שלי בקראקס, שאם אני ממש מתאמצת, אני מצליחה לזכור עכשיו רק את השם של האישה המרשעת שלו, נעימה, שהיתה נעימה בערך כמו שמברשת ברזל נעימה לעור.
אי אפשר היה לסמוך על כלום, אפילו לא על הלוונדר והגרניום שהקיפו את הבית שתמיד תמיד יפיצו ריחות טובים. כשמשהו רע קרה, וזה קרה לא מעט, הריח של הלוונדר היה מסוגל לחנוק עדר של פילים, וכשמשהו טוב ונדיר קרה, הריח שלו ריחף לתוך מערות האף והשאיר טעם נעים בכל הגוף.
ומה איתי? בואו תסבירו לי איך זה שמכל השמות בעולם שנפלו עלי, דווקא לי יש אבא בשם? אביטל. אבי וטל. טל ואבי.
בקיצור: לעולם אל תסמכו על שמות, אדוני השופט וכבוד הסוציאליים, זה לא שאני מציעה לכם לקחת ממני איזושהי עצה על החיים האלה, או לסמוך עלי במשהו, כי כל מה שאני עשיתי היה רק לחשוב מי זה אבא שלי ואיפה הוא עכשיו, וזה מה שגרם לי להתגלגל לאן שהתגלגלתי ולעשות את מה שעשיתי. אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, כדאי שתתייחסו בחשדנות לשמות שאנשים קיבלו כשנולדו.
הרומן "מזל יתומה" ראה אור בהוצאת אחוזת בית