נדמה שבכל רגע נתון יש התרחשות ספרותית מבית היוצר שלה. עלילה רציפה בגוף יצירה שעדיין הולך וגדל. כ־400 כותרים בסך הכל. ספק אם יש לה מקבילה כה עשירה, כה רב־דורית. אנחנו מדברות עם צאתו של ספר חדש בסדרה "הרשת החשאית", רגע אחרי פרסום הביוגרפיה שכתבה על גולדה מאיר, בד בבד עם קבלת פרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש דליה רביקוביץ. "מי שהייתה המנסחת האולטימטיבית של הנעורים הישראליים בשלושת העשורים האחרונים של המאה שעברה, היא עדיין הסופרת שספריה הם המושאלים ביותר בספריות ברחבי הארץ, ופופולריים גם בקרב דור המילניום הדיגיטלי החדש", ציינה ועדת הפרס. רון־פדר-עמית שמחה, אבל מקפידה לתת קרדיט הלאה. "אני חייבת תודה להוצאת מודן, שפתחה בפניי דלת ומשתפת פעולה בצורה שלא כל כך קיימת במקומותינו ביחסים בין סופרת למו"ל", היא אומרת.
רון־פדר-עמית עסקה ביצירותיה בנעורים, במעגלי החיים, הנפש והזמן, בארץ – עוד לפני שמישהו בכלל חשב לעשות קריירה מהצירוף "ישראל השנייה". ויש לה גם רומנים ביוגרפיים שבמרכזם דמויות גדולות מהחיים, בהם "באור ובסתר" על זאב ז'בוטינסקי, "בעוז ובהדר" על מנחם בגין, "אומרים אהבה יש" על ביאליק, "העורג" על א"ד גורדון, "לעלות אל העם" על יצחק נבון, "המורד" על אברהם שטרן (יאיר) ועוד. למרות זאת, לאו דווקא החיים הגדולים הם המעניינים אותה. "האהבה הראשונה שלי היא אל הילד", היא אומרת. "לא אקח דמות לרומן ביוגרפי אם אני לא נקשרת באהבה אל הילד שהוא היה. זה, לדעתי, מבדיל אותי מהרבה ביוגרפים אחרים, שדווקא יותר מתעניינים בשאלה לאן הדמות הגיעה. אני מתעניינת בשאלה מאין ואיך היא באה. ש"י עגנון הוא דוגמה למישהו שאני מאוד אוהבת ולא יכולתי לכתוב עליו. אני אוהבת את כתיבתו, ובגללו באתי לגור בירושלים, בשכונת תלפיות, הכי קרוב לביתו, אבל לא יכולתי לכתוב את הרומן הביוגרפי עליו, למרות שרציתי מאוד. התחלתי לעשות תחקיר וראיתי שאני לא מתחברת אל הילד שהיה. לטעמי, הוא לא היה ילד מגניב ולא יכולתי להיקשר אליו. לעומתו, אם אני מסתכלת על הדמויות שכתבתי עליהן, כולן היו ילדים מאוד מיוחדים. זה התחיל מז'בוטינסקי, שהיה שובב גדול, מלא דמיון ויצירתיות. ביאליק היה אלטרנטיבה לעגנון. הוא היה ילד משוגע. הרי כשלימדו אותו את האות אל"ף, הוא ראה בעיני רוחו את מרוסיה (מתוך "ספיח" - כס"ו) עם שני דליים. ילד מצחיק ומלא דמיון, שהיה מדבר אל עצמו. ההורים לא ידעו מה לעשות איתו כי הוא היה כל כך משוגע, וכך גם המלמד שלו".
רון־פדר-עמית נולדה בחיפה, הצעירה מבין שלוש הבנות של משה ומזל רון, מנהל הסניף המקומי של בנק אמריקאי ישראלי (לשעבר בנק יפת היקי), ומורה, שניהם ילידי פולין ושומרי מסורת. היא למדה במגמה הביולוגית בבית הספר הריאלי, הייתה חניכה בצופים, ולמרות הרוח המפא"יניקית בבית כתבה רומן על אחות של פעיל אצ"ל ושלחה את הטיוטה למנחם בגין, והוא הזמין אותה אליו והעניק לה את ברכתו. היא שירתה בנח"ל, ולאחר שחרורה למדה ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום היא חיה עם בעלה משולם עמית בשכונת בית הכרם בירושלים. בכל רגע נתון היא כותבת מתוך חיבור למתרחש סביבה, אבל יש כמה דברים שהיא מתקשה לפענח. למשל, את עולם הרשתות החברתיות. "לא מבינה למה יש אנשים שצריכים לצלם את עצמם מבוקר עד ערב. למה יש אנשים שאומרים: 'ביבי תקשיב', ואני מסתכלת כמה קראו את הפוסט הזה ורואה שארבעה. אני המומה. מאיפה היוהרה הזאת? מצד שני, אני באמת המומה שמגיעות אליי לטלפון חדשות. מישהו פרסם כך וכך. אני לא יודעת מי המישהו הזה ואני לא יודעת למה אני צריכה לקרוא מה שכל אחד פרסם. אני חושבת שזה קשור לזה שכל אחד חושב שהוא סופר, צייר, צלם או דמות מופת", היא אומרת.
רון־פדר-עמית יכולה להיתפס כבעלת כושר ניבוי. תמיד הקדימה את הדיבור על מה שלא דובר בגלוי. כך למשל היא כתבה בספריה על הריון לא מתוכנן בגיל תיכון ועל משברים נפשיים, אבל מתעקשת שלא כך. "קטונתי מראייה קדימה. כל ספר נולד בגלל עיתוי מסוים, ומאוד חשוב לי שהוא נולד מאהבה", היא אומרת. "אני אף פעם לא באה לכתיבה מתוך שנאה. לאחרונה האשימו אותי בביקורת שנכתבה על הספר 'גולדה', שאני אוהבת אותה ואני עושה לה פוטושופ. אבל הרי אם אני לא באה מאהבה אני לא יכולה לכתוב. אתחיל דווקא מ'נאדיה'. במסגרת מפגשיי השוטפים באתי להיפגש עם בני נוער יהודים וערבים בקייטנה. דיברתי איתם, וכמובן התעניינתי גם בהם. אני לא באה רק לספר. מעניין אותי עם מי אני נפגשת, והיו שם כאלה שאמרו כמה טוב, יחסים נהדרים, בני דודים, אחים. הרגשתי שזה קצת נוסחאות. בתום המפגש ליוותה אותי למכונית נערה ערבייה, והיא אמרה לי: כל מה שאמרו לך פה לא נכון. זה שקר. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו ערבים ומרגישים שכל מה שנוגע בנו קשור בערביות שלנו. היא אמרה לי: אם אקבל 70 בפיזיקה, ארגיש שהמורה הפלה אותי לרעה כי אני ערבייה, אבל אם אקבל 90 בפיזיקה, ארגיש שהוא הפלה אותי לטובה כי אני ערבייה. אמרתי לה שאין היגיון, והיא אמרה לי: 'נכון. אני חיה עם התחושה שאי אפשר לא להתייחס אליי כאל ערבייה'. בדרך הביתה נולדה נאדיה. היא ניסחה את זה כל כך יפה, שכתבתי את נאדיה מתוך אהבה לנאדיה. האמפתיה שלי הייתה כלפי מה שהנערה הזו מרגישה, לא מתוך ביקורת או שנאה למישהו".
הספר "נאדיה" תורגם למגוון שפות, בהן יפנית. עד היום רון־פדר-עמית מוצאת את העובדה הזו מפליאה. "שאלתי יפנים: 'מה לכם ולבעיות שלנו?', והם אמרו לי: 'אלה לא בדיוק הבעיות שלכם. אלה הבעיות של החריגות, של להיות יוצא דופן מאיזושהי סיבה'" היא מספרת. "באה אליי עולה מברית המועצות שאמרה לי: 'אני נאדיה'. אמרתי: 'אבל את יהודייה'. והיא אמרה את אותם הדברים בדיוק".
גם הספר "אל עצמי", הראשון בסדרה, נולד מתוך המציאות, כשרון־פדר-עמית ובעלה דאז אבי פדר היו הורים אומנים לעשרה ילדים. "זה היה סיפור מאוד רומנטי מבחינתי כי גדלתי על 'נשים קטנות' ומאוד הזדהיתי עם הדמות של ג'ו. ובסוף ג'ו ובעלה הפרופסור פותחים בית לנערים עזובים, ואיכשהו הסיפור הזה ליווה אותי מילדות מוקדמת כמשהו רומנטי", היא מתארת. "אבל רציתי משהו יפה יותר למען הילדים, גיבורי הספרים האלה. בגיל 24 היו אצלי עשרה בנים. איך נתנו לי אותם? זה באמת היה חסר אחריות. לא בדקו אותנו, לא את הכישורים, לא כלום. עוד רצו לתת לנו 15. אמרו לי: תשכרי בית ונראה כמה ילדים אפשר להביא. את סיפור המעון המשפחתי יכולתי לכתוב אחרת, מהזווית שלי, אבל כתבתי את זה מזווית של ילד שהולך למשפחה אומנת. זה היה משהו ספונטני. הזדהיתי איתם והרגשתי שאני אחת מהם, וכך נולדו הסיפורים האלה, והם התרחבו גם לסיפורים של בתיה, נערה מעכו שאביה העיוור מגדל אותה לבדו, וגם של עירית. התברר שציון היה רוח גבית להרבה אנשים ממה שנקרא 'ישראל השנייה', אבל יצא כאילו הוא הגיע לאן שהגיע רק בזכות העובדה שעבר לחיות אצל משפחה אומנת. בדיוק בגלל זה כתבתי את 'עירית', בת למשפחה קשה משכונת מצוקה בירושלים, שבוחרת להישאר בבית. היה לי צורך לומר שהסיפורים על ציון הם לא אמירה. הם חלום של ילדים מבתים הרוסים משכבות סוציו־אקונומיות מאוד נמוכות. גם הספר הזה תורגם להמון שפות, ואף אחד מהתרגומים בכלל לא מתעניין בעדות המזרח ובאשכנזים. מעניין אותם שמהשכבה הנמוכה יכולים להגיע מטאורים. 'טעות' היה ספר שכתבתי למבוגרים, כשעדיין לא חשבתי שכתיבה לילדים היא הכיוון שלי, אבל הרגשתי שהחיים עם הכתיבה קשים לי, שאני חיה חיים מפוצלים בין החיים האמיתיים לדמיוניים ושמשהו לא בסדר אצלי. הגיבורה היא בת דמותי, ובלחץ החיים היא נאלצת לבחור: או שהיא תמשיך לנהל את המלון של אביה או שתמשיך להזות ולכתוב סיפורי רצח בשמות בדויים. היא בוחרת לבוא לעולם האמיתי. זו הייתה בדיוק ההתלבטות שלי: בסופו של דבר לא באתי לעולם האמיתי, אלא עזבתי כל כיוון למבוגרים וחשבתי שאם אחיה רק עם הכיוון של כתיבה לילדים, זה יקל עליי את חיי היומיום. אנשים חושבים שאני מאושרת כי אני כותבת, אבל זה בכלל לא נכון כי מה שמביא בן אדם לכתוב זה לא האושר. אם טוב לו בחיים האמיתיים, הוא לא צריך להמציא חיים אחרים. זה מלווה אותי מגיל 9, כשהתחלתי לכתוב והתביישתי בזה. היו לי 700 מחברות מלאות סיפורים".
התרעות פיקוד העורף