החסיד מגיע אלי למלון חנוט בסמל המסחרי של חסידי גור — מעיל שחור ארוך — ואנחנו מתיישבים לשיחת נפש על קפה ובוטנים. אני למד מפיו שהוא מתנגד לרבי מגור, והוא מקווה שהרב שאול אלתר ינחל הצלחה. טוב, זה לא חידוש בשבילי: הבחור הזה כבר הודה בפַנַי שהרבי מחזיק אותו באשכיו.
ולפני שניכנס יותר מדי עמוק למסכת ביצה, אני שואל אותו שאלה פשוטה: כמה חסידים בגור נדל"ן נאמנים לרבי? "תלוי באיזה גיל הם וכמה ביטחון כלכלי הם מרגישים שיש להם. אם עברת את גיל 35 ויש לך עבודה טובה, אין שום דבר שחצר גור יכולה להציע לך".
באיזה רעיון מדובר? הוא לא יודע. הוא זה שאמר לי שהחסידים בארמון גור חייבים להוריד את הספודיקים שלהם כדי לאפשר לכל המתפללים שמאחור להביט ברבי, באלוהים, כשהם מתפללים. אבל עכשיו, כשלוחצים לו במקום שזה כואב, במסכת ביצה באמצע, הוא מנסה להיות נחמד לבעל המלחציים.
האיש שמולי זועק לעזרה. עברו נגזל ממנו, ואם לא יפעל במהרה — עתידו ייגזל ממנו לצמיתות. והוא רועד מפחד. הוא קם, לוחץ את ידי, ואני מתבונן בו כשהוא יוצא החוצה, ברוח שבורה, דמות שחורת לבוש, הולך הוא וקטן עוד ועוד עד שהוא נעלם לחלוטין באופק האפור.
אילו אופציות יש לו אם יבחר לעזוב? אילו אופציות יש לחרדים המחליטים לעזוב את קהילותיהם? בחור ישיבה לשעבר מזמין אותי להצטרף אליו ואל אשתו לסעודת שבת. הם מתגוררים אמנם בירושלים, אבל הרחק ממאה שערים. תודה על ההזמנה. אגיע בעזרת השם.
חסיד גור, מבין המכובדים ביותר שאת שמו לצערי אינני יכול לפרסם, שולח לי את הדברים להלן, דברים שלדבריו נאמרו בכינוס ההולכים בתלם של מוחץ האשכים, תחת הכותרות, "שיח של אחד ממשפיעי גור. מרשימת השומעים".
התרעות פיקוד העורף