הפרסומאי עמנואל (מנו) רוזן היה בשנות ה־50 לחייו כשגילה סוד משפחתי טרגי, שבעקבותיו החליט לצאת למסע שורשים בעקבות סיפור משפחתו – מהחיים בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון, דרך העלייה ארצה לפני המלחמה ועד העננה שמרחפת על בני משפחתו שנים רבות.
את המסע הזה מגולל ספרו החדש של רוזן, “אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי” (אסיה הוצאה לאור). “כל הסיפור התחיל לפני 90 שנה, באפריל 1933”, מספר רוזן מביתו שבקליפורניה, שם הוא חי זה 40 שנה. “סבי, הוגו מנדל, שהיה עורך דין מאוד מצליח בגרמניה, קיבל מכתב שבו נאמר לו שהוא לא יכול לשמש יותר כעורך דין מפני שהוא לא משתייך לגזע הארי. לכן סבי, שתמיד היה ציוני, החליט עם סבתי לוצי לעלות לארץ. כל המשפחה הגיעה לתל אביב. סבא שלי פתח בארץ מפעל, המפעל נכשל, והוא הפך להיות איש מכירות וגם אז לא כל כך הצליח. בשנת 1956, 23 שנה אחרי שהם עלו לארץ, סבתא וסבא שלי נסעו לחודשיים חזרה לגרמניה. זאת הייתה כנראה נסיעה קשה. כשהם חזרו מהנסיעה הזו, במרץ 1957, סבא שלי קפץ אל מותו מקומה שלישית של פסאז’ תמר ברחוב אלנבי בתל אביב”.
הכרת את הסיפור הזה?
“כשגדלתי לא ידעתי שום דבר על העניין הזה. הייתי בן 3 כשזה קרה. אני לא זוכר את סבא שלי. כשגדלתי, ידעתי שהיה לי סבא ושהוא מת. לא שאלתי שאלות, ואמא שלי לא סיפרה לאחותי אווה, שגדולה ממני בשלוש שנים, ולי מה באמת קרה. גדלנו גם בלי אבא כי אבא שלי, יהודה רוזן, נפטר מהתקף לב בגיל 36, כשלוש שנים לפני שסבא שלי התאבד. למרות הטרגדיה הזאת, הייתה לנו ילדות מאוד מאושרת. בשלב מסוים, כשאמא שלי מרים באה לבקר אותי בקליפורניה, נודע לי שסבא שלי שם קץ לחייו”.
תפנית נוספת בסיפור התרחשה לאחר פטירתה של אמו של רוזן בשנת 1992, כשהוא מצא קופסת מכתבים. “תפסתי פתאום שאלו היו המכתבים שסבא וסבתא שלי שלחו לאמא שלי מאותה נסיעה גורלית בגרמניה שאחריה הוא שם קץ לחייו”, הוא מספר. “ביקשתי ממישהי שתתרגם לי את המכתבים וזה נתן לי פרטים על הנסיעה הזו. החלטתי לנסוע בעקבותיהם, והספר בעצם מגלה את סיפור הנסיעה הזו ואת הדברים שגיליתי בעקבותיה. גולת הכותרת הייתה שסבתא שלי ואמי תבעו את גרמניה במטרה שתישא באחריות על מותו של סבא שלי. לטענתן, מכיוון שהם זרקו אותו ממולדתו וממקצועו, הגרמנים חייבים לשלם פיצויים וצריכים לשאת באחריות”.
מה פשר שם הספר הבלתי שגרתי?
“לאמא שלי היו חוכמות ואמרות שונות, ואת המשפט ‘אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי’ היא נהגה לומר בכל יום לפני שהיא הלכה לישון צהריים”.
איזו חוויה מנטלית עברת במסע הזה?
“היו רגעים קשים כי פתאום הבנתי מה אמא שלי עברה כל השנים האלה. במשפחות שיש אצלן התאבדות, לצערנו, הרבה פעמים יש רגשות אשם, ויש לי הרגשה שרגשות האשם האלה היו מאוד חזקים אצל אמא וסבתא שלי. כל הדברים האלה מהדהדים לך במוח במסע כזה, וזה עצוב ולפעמים קשה”.
לסגור את המעגל
רוזן, שנולד וגדל בתל אביב, שימש בעבר כפרסומאי, והוא אחראי לכמה מהפרסומות והסיסמאות הידועות בציבוריות הישראלית, בהן “זה אתא, לא ידעת?”, “החום בוטל – שותים קריסטל” (שהגה עם עמוס טל־שיר) ו”מה הבעיה? קחו סנו!”. “בארץ עבדתי בפרסום כשמונה שנים”, הוא מספר. “תמיד אהבתי לכתוב, ובאופן טבעי הרבה אנשים שכותבים נמשכים בצעירותם לעולם הפרסום, זה עולם מעניין. בשנת 1983 נסעתי ללמוד מינהל עסקים בארצות הברית – ונשארתי שם”.
לאחר לימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש רוזן כעשור כסגן נשיא לשיווק בסטארט־אפ בברקלי. בהמשך הוציא שלושה ספרים מקצועיים בנושאי שיווק, שתורגמו ל־13 שפות. “בימים אלה אני כותב ספר עם אשתי, שהיא פרופסור למדעי החיים בסטנפורד”, הוא מספר. “אני לומד המון, ואנחנו מאוד נהנים מהעבודה על הספר הזה. זו ההרפתקה החדשה שלי”.
לרוזן, כיום בן 70, נדרשו לא מעט שנים עד שהחליט להוציא את רשמיו לאור. “כתבתי את הספר בכתב יד ושלחתי לכל מיני קרובים בארץ כדי שיבדקו את העובדות, ואז עזבתי את זה, גם בגלל עניינים אישיים וגם כי רציתי לחכות עם הספר כדי להגיע לגיל שבו סבא שלי התאבד, שזה גיל 66”, הוא מספר. “כשהגעתי לגיל, לקחתי את המסמכים בכתב היד שלי והתחלתי להוציא את הדברים שחשבתי שיהיו רלוונטיים. בגיל 66 הבנתי את סבא שלי קצת יותר, אבל עד היום אני חושב שהוא עשה מעשה חמור. אני מבין אותו ומרחם עליו, אבל הוא בעצם נטש את הבת שלו, אמא שלי, שנותרה אלמנה, וזה דבר שקשה להבין”.
אמך מתגלה בספר כמי שהצליחה, למרות הטרגדיות, לספק לך ולאחותך ילדות מאושרת.
“הספר הוא על הנחישות של אמא שלי ושל סבתא שלי, על אף כל הטרגדיות. אמא שלי התאלמנה בגיל 31 ושלוש שנים אחרי זה אבא שלה התאבד. זה לא פשוט בכלל, ולמרות זאת, היא וסבתא שלי רצו שתהיה לי ולאחותי ילדות נורמלית. היא וסבתי תבעו את גרמניה לקחת אחריות על המוות של סבי כי הן הרגישו שגם הוא היה קורבן. היה להן חשוב לסגור את המעגל הזה”.
כנגד כל הסיכויים
הספר כולל תמונות של גיבוריו לאורך השנים, לצד צילומים שצילם רוזן במסעו עשרות שנים אחרי כן. “הפתעה גדולה שהייתה לי במהלך כתיבת הספר זו התביעה המשפטית”, הוא מספר. “פתאום אני מגיע לכפר בגרמניה ומישהי נותנת לי פתק של מכתב התביעה שאמא שלי, בשם סבתי, ניהלה נגד גרמניה. לא היה לי מושג מזה. היא ישבה על מכונת הכתיבה והדפיסה ושלחה מכתבים. אנחנו, הילדים, היינו עסוקים בענייננו. ההתנהלות הייתה במכתבים מישראל לגרמניה ובחזרה. דבר נוסף שהפתיע אותי וממש חטפתי שוק ממנו הוא העובדה שבית המשפט הגרמני מינה כעד מומחה פסיכיאטר נאצי שהיה בעברו חבר במפלגה הנאצית. הפתיע אותי שאדם כזה מונה בידי בית המשפט לשמש כעד מומחה במשפט שהתנהל בשנות ה־60. חוות הדעת של הפסיכיאטר הנאצי הייתה שלא סביר שיש קשר בין הרדיפה של סבא שלי לבין ההתאבדות שלו, אבל להפתעתי בית המשפט לא קיבל את דעתו ופסק שיש קשר בין הרדיפה של סבא שלי ב־1933 לבין ההתאבדות שלו. זה בכלל לא מובן מאליו שאמי וסבתי ניצחו במשפט הזה. המאבק הזה היה כנגד כל הסיכויים”.
בסיום שיחתנו מבקש רוזן להדגיש את אהבתו לישראל: “סבתא שלי ואמא שלי היו מאוד ציוניות ואהבו את ישראל, וגם אני מבקר כל הזמן בארץ ואוהב את ישראל. אני חושב שהקושי של סבא שלי היה שבסופו של דבר הוא נשאר באוויר, הוא לא הרגיש בישראל בבית וגם לא הרגיש זאת בגרמניה. סבתא שלי, לעומתו, הרגישה שייכות לישראל”.