ספרי השואה מתחילים לצבור אבק, ונדמה שזיכרון השואה יתחיל חלילה להתעמעם בחלוף 80 שנה. יש לנו כיום צרות אחרות: הפוליטיקה מכבידה, הכלכלה קורסת. אבל עבור נשים כמוני, כל יום הוא יום השואה. כחוקרת שואה עצמאית, כעמיתת מחקר ב"יד ושם" וכמי שפוגשת פעמיים בשבוע שורדי שואה, אני יודעת להעריך כל ספר חדש שרואה אור וחושף נדבך פחות מוכר של התקופה ההיסטורית, שרוב שורדיה כבר לא מסתובבים בינינו.
את כל חיי אני מקדישה לסבתא שלי, סבתא תמר, שורדת שואה שגידלה אותי עד שהייתי בת 5 וחצי, אז הלכה לעולמה והיא בת 54. בני, איתמר, נקרא על שמה, אהבתי לשפות רבות ושונות היא בהשראתה, והדמויות שאני מתחקה אחריהן, בחיים ובספרים, הן ניסיון לשחזר עוד רגע אחרון ומתוק איתה.
רינת לוי, נכדתו של ניסים בכר, אחד השורדים היחידים מדימוטיקה, עיר בחבל תראקיה בצפון־מזרח יוון, נקראת על שם רגינה, אחות סבה שנספתה באושוויץ. לוי ראיינה את סבה במשך שנים ארוכות, ערכה מחקר פרטי והתחקתה אחרי סיפור הישרדותו למרות כל ניסיונות הנאצים להשמידו. הספר "אין יותר יהודים בתראקיה", שאותו כתבה בשיתוף עם אמה, אסתר לוי, בתו של ניסים בכר, חושף את סיפורו ואישיותו. בעוד שהאלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר תרם רבות להעלאת שואת יהודי סלוניקי למודעות, הרי שקהילות אחרות ביוון שנמחו כמעט לגמרי, דוגמת יהודי תראקיה, לא זכו לגלעד כזה, וגם בכך חשיבותו של הספר.
ניסים בכר היה גבר צעיר כשקיבלו היהודים בתראקיה את הפקודה "להגיע מיד לבית הכנסת", שם סגרו אותם הגרמנים למשך שבוע, שבמהלכו הרעיבו אותם לפני ששילחו אותם לאושוויץ. במסגרת עבודות הכפייה שהוטלו עליו בפיש־קומנדו בחווה סמוכה לאושוויץ, נאלץ לגדל את הדגים שיסיימו את חייהם על שולחן האוכל של הנאצים. "היו לי בעור שפשופים, פצעים, חתכים וזיהומים, אבל הייתי חייב להביא מכסה מסוימת של דגים", סיפר.
"בשביל זה הייתי צריך לכסות את הקרקע בשברי עצמות ואפר". בכר האכיל את הדגים בעצמות ואפר של יהודים ממשרפות אושוויץ. לאחר שהיטלטל בין מחנות ריכוז בפולין ושרד את התופת גם בעבודת פרך במכרות פחם, שוחרר במאי 1945 על ידי חיילים אמריקאים. הוא גילה שאיש מבני משפחתו לא נותר חי.
זה סיפור יפה ועצוב על גבר שהגיע לארץ שבור רגשית ורוחנית ב־1948 בספינת מעפילים עם מזוודה אחת מפח. אחרי שלחם במלחמת העצמאות, פלש לחדר בבניין בשכונת התקווה בתל אביב והתפרנס מעבודה בשוק. בכר זכה לשכנים טובי לב. אם המשפחה הטורקייה בדירה שמעליו לקחה אותו תחת חסותה. בכר ובתה התאהבו והקימו בארץ משפחה.
בכר נותר אדם אוהב אדם. הזוועות שעבר לא הצליחו למחוק את אנושיותו, את טוב לבו, את המשפחתיות שלו. תמיד מיהר לסייע בלי לשקוע לרגשות שנאה ולנקמה. אהבתו והערכתו הגדולה לארץ ישראל, אחרי שדרך על כל כך הרבה אדמות רעועות, מפיחות תקווה. אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא כאמור הכותבת שלו, רינת לוי, דור שלישי. וכאן נשאלת השאלה המהותית: האם האירוע הסתיים? האם אי פעם האירוע יסתיים?