בגיל 17 התקבל לעבוד כעוזר צלם בסטודיו של אפרים קדרון בתל אביב. “במשך כשנה הייתי שוליה של אפרים ובשביל להשלים הכנסות עבדתי עם העיתונאי ג.עיטור, הכתב של ‘עולם הקולנוע’, כצלם אירועים", הוא מספר. “פתאום ראיתי את שמוליק קראוס וג’וזי כץ יושבים על הבר, והיו היסוסים אם לצלם או איך לצלם כי גם הזהירו אותי ששמוליק מרביץ. אלו היו זמנים אחרים, והבוהמה התל־אביבית הייתה בתחילת דרכה. הכל היה מאוד מצומצם יחסית להיום. זו הייתה חוויה".
בשנת 73’ החל הרמן לעבוד כצלם לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), וכן ייסד עם הצלמים שעיה סגל ושמואל רחמני את סוכנות הצילום “24+" שסיפקה צילומים באותן שנים לעיתון “מעריב". הרמן עבד שנים רבות כצלם חדשות ומגזין ב"מעריב". “בשלב מסוים החלטתי לעבור לגור בירושלים ושימשתי כצלם של ‘מעריב’ בעיר הבירה, שזה כלל גם את הצילומים בכנסת, ישיבות שרים וכל הפן המדיני", הוא מספר. “לאט־לאט זה משך אותי יותר ויותר והתמחיתי בצילום פוליטיקאים".
בשנות ה־70 וה־80 ליווה הרמן כצלם את ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס, בישראל ומחוצה לה, והמשיך ללוות את פרס גם כשר חוץ וכשר אוצר. “בעיסוק הזה תמיד אהבתי את הרגעים הקטנים", הוא מספר. "יצא לי למשל בשנת 81' לצלם את ההלוויה של אנואר סאדאת ופגשתי את האלמנה שלו, ג’יהאן, וצילמתי את בגין מחזיק לה את היד בחמלה. זה היה מאוד מרגש לראות את זה, והיה חשוב לצלם את זה כדי להעביר שהשלום יימשך".
בשנות ה־80 וה־90 שימש הרמן כעורך צילומים בדסק החדשות של “מעריב" עד פרישתו מהעיתון. בשנת 2000, עם מותו הטרגי של בנו, הפסיק לצלם והחל לכתוב. “הספר החדש הוא חוויה מאוד מכוננת עבורי כי לא חלמתי על ספר כזה שמשלב בין שתי אהבותיי", הוא אומר. “ככל שהתכנסתי יותר פנימה, היה ברור לי שהספר צריך לצאת לאור. ההתמודדות שלי ושל המשפחה עם האובדן היא התרחשות אינסופית. להגיד שהייתה תאונה - זה משאיר את זה ברמת הפשט, זו לא הייתה רק תאונה, אלא היו שם פרידה, התחלה, שבר וצמיחה. המון דברים היו בתאונה הזו. הדברים הללו מופיעים בשירים וזה משהו שמלווה אותי. כל הזמן יש לי דיאלוג עם המקום ועם הטבע, וזה מה שרציתי להעביר בספר".
התרעות פיקוד העורף