תדהר היא נערה מתבגרת עם בעיה של דימוי גוף (“אני שונאת את השם הפלצני שלי - תדהר. לאן ואיך היא תדהר עם כל הכובד שלה?"); היא קובעת להיפגש עם אמא שלה בהפגנה, בקפלן פינת ליאונרדו דה וינצ'י, מתחת לשלט המואר של מקדונלד'ס. היא עומדת עם שלט שזו לשונו: “דמוקרטיה איפה את? הבית מתפורר!" ומתייבשת בהמתנה לאם המאחרת. קשה לתדהר. בכלל ובהפגנה ההמונית בפרט. “מיליוני אנשים פה, דגלים, קריאות, שלטים, תופים וחצוצרות, וגם הצופר שנשמע כמו פלוץ בבית סוהר שתוקעים בו בהפגנות". לפחות לא קר לה, אבל במעיל החדש שלה היא מרגישה שהיא נראית כמו “מקרר רובוטריק". לא חסר הרבה כדי שהיא תבכה, ומפגש חזיתי מגומגם ולא צפוי עם הבן שבו היא מאוהבת, תומר הירש, גורם לה גם להסמיק כמו עגבנייה וגם לפרוץ בבכי. בכי “גדול כזה, כמו הר געש, עם קולות מכוערים וצונאמי של דמעות. אישה מבוגרת, בת ארבעים כזה, ניגשת אליי ואומרת: ‘אוי את בוכה... חמודה... מחמם את הלב שכל כך אכפת לך, ילדה'. ועוד זוג מבוגר נעמד לידי: ‘המצב באמת קשה', אומר האיש ומהנהן, ‘אבל לא ניכנע למושחתים האלה, אם לכל בני הנוער היה אכפת כמוך... זה ממש מרגש'. אני ממשיכה ללכת ולבכות, זורקת את השלט בדרך ומגיעה הביתה". הסיפור של נולי עומר שמופיע בקובץ “הרגע הזה" מרענן במיוחד דווקא מפני שתדהר בוכה בגלל עניינים שלה ולא בגלל התפוררות הדמוקרטיה או “ההפיכה והחקיקות המגעילות של הממשלה המפגרת הזאת, מה שחירב לכולם את המצב רוח".
צורך דחוף / מאיה ויינברג
ובתחבולות תעשה לך / יונית נעמן
ואילו עדן אביטבול מתייחס לבעיה הדמוגרפית הבלתי נמנעת, בימים שבהם תומכי ההפיכה המשפטית/משטרית נושאים שלטי “דמוגרפיה" במקום שלטי ה"דמוקרטיה" של מתנגדיה.
ביום שהחרדים יהיו פה רוב / עדן אביטבול
סבינה מסג בוחרת בפיוט ערטילאי יותר, שעוצמתו אינה פחותה משל המילים המפורשות יותר בקובץ.
ללא שם / סבינה מסג
גם הוצאת עם עובד, הממלכתית, הוותיקה והמבוססת - בניגוד להוצאת לוקוס שהיא פרינג' שרירי, צעיר ודל אמצעים - הוציאה קובץ משלה שנועד להתמודד עם הרגע הזה. יובל שמעוני ואילת שמיר ערכו את “75 תמונת מצב", מתוך אותה “תחושת דחיפות שעוררו הימים האלה". הספר שלהם מכיל קטעים מיצירות של 23 סופרים שכבר פורסמו בעבר, וכעת מלוקטים, מאורגנים ומוארים באור חדש ועדכני. “אם תתחסל ישראל, מה יזכרו ממנה הדורות הבאים?" שאל סמי מיכאל ברומן “חסות" המתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. שאלה שלדברי שמעוני ושמיר, “שבה ועלתה מכוח הזעזועים הפוקדים עכשיו את החברה הישראלית". ועם זאת הם מסייגים מיד בהקדמה לקובץ. “לא יינתנו כאן תשובות מסדר הגודל הזה, אבל יינתן ביטוי להוויית החיים במדינה בת השבעים וחמש - צעירה במונחי מדינות, אך ודאי לא בקו הבריאות כרגע. מצולקת מכף רגל ועד ראש ממלחמות ועדיין חיה על חרבה, והמלחמות אינן רק בינה לשכנותיה אלא גם בתוכה פנימה, ואין לדעת אילו מסוכנות יותר ואיך תצלח אותן". אכן אין לדעת, אבל כדברי שחר־מריו מרדכי שמופיעים ב"הרגע הזה", “בארץ הזו מתרחשים נסיונות וניסים/לכן אם נצטרך יש בנו מעשים". והמעשים, לטוב וגם לרע, ידברו יותר מכל המילים. ושאלוהים יעזור לכולנו.
התנגדות / שחר־מריו מרדכי
התרעות פיקוד העורף