המוזות רועמות: שתי אסופות חדשות של שירה שנכתבה על המלחמה

אסופות שירה חדשות מציגות שירים שכתבו אזרחים וחיילים מאז ה־7 באוקטובר. מסע בין הטנקים הבוכים בעזה, התקווה לשובם של הילדים החטופים והשיחות הבלתי אפשריות בין העורף לחזית

כרמית ספיר ויץ צילום: מעריב אונליין
חייל צה"ל בעזה
חייל צה"ל בעזה | צילום: מתניה טאוסיג, פלאש 90
5
גלריה

איך כותבים מלחמה? איך אפשר לכתוב בזמן מלחמה כשהאדמה רועדת והדם נשפך? איזו רוח שורה על לוחמות ולוחמים ומניעה אותם לכתוב? על השאלות הללו ועל עוד שאלות שמתעוררות במציאות מתגלגלת ופריכה שבה כל רגע הרה גורל, עונים שירים שראו אור באסופות "הנני". כמו בסרט מלחמה, יש בהם כאב עמוק וצער גדול מנשוא לצד כוח ואיתנות, חברות כערך עליון, מחויבות, דבקות, געגוע ואהבת הארץ.

אליעז כהן
אליעז כהן | צילום: יוסי גורביץ'

אלם וקהות רגשית

בראשונה, השירים נכתבו תוך כדי ובעקבות מאורעות שבעה באוקטובר, בעיקר על ידי אזרחיות ואזרחים ואיש צוות אוויר אחד. האסופה השנייה היא כולה פרי חיילות וחיילים, לוחמים בסדיר ובמילואים. בשלישית, שתראה אור בקרוב, שירים מהעורף ומהחזית.

"האסופות הללו ממשיכות מסורת משמעותית ומרובת דורות בתרבות העברית, כשרוח השירה העברית ורוח הלחימה והגבורה ומה שהעם עבר היו כרוכים יחד, בכאב ובקוממיות", אומר כהן. "זו 'מלחמת הקוממיות השנייה' שלנו. אני רואה את פרצי היצירה, לצד הערבות ההדדית ו'ברית הגורל' המשותפת, שחשבנו שכבר שכחנו, וזה ממלא אותי בהמון כוחות, שעוזרים לי לצלוח את השבועות הארוכים הללו גם בהיבט האישי".

"מאז השבת ההיא הזמן אחוז באלם ובקהות רגשית, שלעתים רחוקות נפער בהם חור הצצה", הוא אומר. "כשהיינו כמה ימים באזור בארי, טיווחי הפצמ"רים והרקטות התקרבו לאט־לאט אלינו, עד שבאחד הבקרים ננעלו על המקום הנכון. כמה עשרות אנשים שכובים על הרצפה, דקות ארוכות האוויר סביבנו התמלא בשריקות ובפיצוצים.

"השקט המתוח, אי־הוודאות של העתיד הקרוב כל כך, יצרו התאמה פתאומית עם המציאות. השקט הלם בה, הלם אותה. העשן שמסביבנו, שמעל בארי, שמעל עזה, הלם אותה. בשקט הזה אפשר היה להרגיש את משקע ההווה, כבד בקרקעית המציאות, כובל את המחשבה ואת הדמיון לגבולותיו. תהיתי לרגע מה אני מאבד ברגעים כאלה, מה מתנקז עכשיו מהתודעה שלי ושלנו, מהזהות שלי ושלנו. מה נשמט".

טנקים של צה''ל
טנקים של צה''ל | צילום: Ayal Margolin/Flash90

חוויית קיום קוטבית

רוית גרוסמן דוד
רוית גרוסמן דוד | צילום: מירית קרמן

"אחרי מבצע 'צוק איתן' גילו שיש לנעם מום בלב והוא עבר בגיל 12 ניתוח לב פתוח. אכן נקבע לו פרופיל 64. אחרי הגיוס התחיל נעם במסע עצמאי להעלות את הפרופיל שלו. אחרי שישה חודשים בשירות הוא הצליח להעלות את הפרופיל ל־72 והתנדב לעבור לחי"ר גבולות. הוא עשה טירונות פעם שנייה ויצא לקורס מ"כים. בפרוץ המלחמה הוא היה בחופשה בבית. בשעות הצהריים הוא הוקפץ חזרה לבסיס בגבול מצרים ליד רפיח. עידית ביקשה ממנו בדמעות שיישאר בבית. אבל הוא אמר לה שהוא חייב לחזור לחיילים שלו והיא ביקשה שיבקש מהמפקד שלו להיות בבסיס רחוק מעזה.

אליהו ביטון
אליהו ביטון | צילום: נעם פיינר

"הוא הבטיח לה, אבל אחרי יומיים הוא נסע עם החיילים שלו לשמור בעוטף על היישובים. כעבור שבועיים חזר לגזרה שלו בגבול מצרים. במהלך הימים הראשונים של המלחמה הגיעו סיפורים על כל הגיבורות והגיבורים שנלחמו והגנו על המוצבים והקיבוצים ועל השיחות האחרונות שלהם שההורים סיפרו שהם ביקשו מהם לשמור על עצמם ולא להיות גיבורים, אבל הם בחרו בכל זאת להגן גם במחיר האישי הכבד ביותר. מתוך החיבור האישי והכללי כתבתי את השיר הזה".

"קשה להחזיק חוויה קבועה כזאת, ואולי בשירה יש משהו שיצליח מעט לפענח אותה ולתת תקווה לעתיד, בידיעה שהקיים לא ייעלם אף פעם. אנחנו צריכים להיות בבירור קבוע. מצד אחד לראות שאנחנו חוזרים למציאות שבה ילדים ירוצו ברחובות, בתים ייבנו ויישובים ישגשגו, ומצד שני לזכור שאומנם הטנק שנכנס לעזה הוא בעל ערך אדיר, אבל הכותנה שהוא דרס בדרך היא בעלת ערך גדול מהטנק.

"בדרך לשם צריך לעסוק במוות – גם של הצד השני, גם במוות הנוראי והרצחני שהתעוררנו אליו ב־7 באוקטובר, וגם עם השכול שנמשך כל יום. יש פה ביטוי מסוים של שכול לאומי לצד הביטוי של השכול הפרטי של כל משפחה ויגונה.

"הצבא הוא חוויית העם כולו. השיר הוא עיבוד שלי לחוויה שאני חושב שהייתה חסרה בעשורים האחרונים. כתיבה לאומית. השירים שקיבלנו אינם כתיבה מגויסת. הם משיבים אותנו למקומות יסודיים של חיפוש".

תגיות:
שירה
/
מלחמת חרבות ברזל
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף