"האנשים שמזדיינים בשירותים של הבר לא יודעים שלהזדיין עם השטן אפשר גם על סדין לבן". ככה זה כששם הבר המסוים הוא "לוציפר" (רק בתל אביב). הרמה להנחתה. בספר ביכוריה כמשוררת, האומנית ענת בצר (שהספר מלווה באחדים מציוריה הנהדרים) מלטפת קיפודים, “מכניסה את הראש ללוע נמר", צוחקת בהלוויה, נתקלת בנשים מתות מהלכות באבן גבירול; יצועה מרופד עלי שלכת ובוץ, היא “שוחה לאט ברדודים, משכשכת באפסיים" לטענתה, אבל למעשה עושה בדיוק ההפך, והולכת בגדולות. היא “מכירה את העולם מגובה הרצפה" אבל נוסקת לשחקים של עידון ותעוזה.
היא נוכחת נפקדת גם בחיי האהבה שלה. “מצעי כותנה מצרית / שש או שמונה שעות של לשונות / ושיניים / לא ראיתי כלום / הייתי בלי משקפיים". הקריצה הממזרית, עם או בלי משקפיים, מהבהבת בשירי גבר־אישה נוספים, כמו זה על “יורד הים" שלה, שחוקר יבשות ארוטיות (אלא אם כן זה רק הראש המלוכלך שלנו).
הפרובוקציות־לכאורה מרימות ראשן בעיקר בשירים שהם קטעי דיאלוגים, כמו במחזה, ושאותם אהבתי פחות. המשוררת משוחחת בהם עם מאהב כלשהו כנראה. הוא רוצה לשכב עם אמא שלה (בעייתי) או לכל הפחות שהיא תלבש את התחתונים של אמא שלה (בעייתי). “בשבילי היא תמיד היתה אישה (...) אף פעם לא אמא". היא רוצה שהגידול הממאיר שלה יהיה הילד הירוק והמר ששניהם יגדלו ביחד (בעייתי). “אתה בודק את הגבולות שלי", אומרת המשוררת למאהב, ובתוך כך בודקת כמובן גם את הגבולות שלנו.
השירים המוקדשים להוריה, שהלכו לעולמם, יפים במיוחד. “לרוב אני עקומה כמו לולב / זאת אומרת לולב מתיימר / זאת אומרת לולב שמתחפש לטרי, אף על פי שהוא / רקוב כמו כל מנגנון / כמו חולדה מפורקת על מנוע של מזגן. כמו ציפור שצנחה אל מותה בעומק יער / דליל. כמו המים המלוכלכים של הציור שלי / כמו תיבת התכשיטים המתרוקנת / כמו המילים שלי, כמו המילים של אמי / לפעמים היא זוכרת את שמי". הדעיכה המדמדמת של הוריה נשזרת בפחד המוות של המשוררת עצמה, שמתייחסת בכמה מקומות לסרטן שהסתנן לגופה. אבל פחד המוות נוכח בלי קשר בכל הצצה במראה, בכל פתיחת חלון וסגירת דלת.
ובחזרה ללוציפר. עיר שלמה של נהנתנות גלמודים נפלאה ודוחה, מצחיקה ומסוכנת, ארצית ומאגית, ביובית והיולית בו בזמן, נפרשת כמניפה בשיר שמובא בנשימה אחת, ללא חלוקה לשורות, ושמלווה, לפי כותרתו, חמש שנים של התבוננות פעילה. סיפור קצר מושלם בתנועה אינסופית, עם פרשנות פנימית מובנית.
“הנשים שיושבות זקופות ברעש של הבר לא מאמינות שמלחישה אפשר ליפול אפיים ארצה. הקהל שמקשיב למוזיקת האהבה בבר לא חושד שהדי־ג'יי לא מבין אנגלית. יש ששותים חמישה ליטר בירה ולא יוצאים להשתין מחשש שיאבדו את דרכם בחזרה (לבוגדים הופכת פתאום השלפוחית לרגיזה). בפינה יושב הילל בן שחר, מולו אישה במשקפיים, מתוך תיקה הפעור מציצים הוריה (היא מסיבה פניה) (...) יש שילכו הביתה יחדיו, יש שילכו בנפרד. יש שישבו במונית יד ביד. יש שלא. כולם מצמידים חזק את עלה התאנה, מחפשים מסתור, מתחננים להבנה, רוקדים עקום כמו על ספינה (העננים הכהים כבר מעבר לפינה). מישהו (או מישהי) עוד יפול משמיים, ייגדע לארץ, יחלוש על הגויים. מישהו (או מישהי) עוד יאמר בלבבו: אהפוך לאלוהים. ומישהי (אולי אני) תרד אל ירכתי בור (שערי, אגב, שחור). מי יתנני עוף? זוחלים העייפים, מי יתנני במדבר מלון אורחים? (נשבר כבר הגג מתרמיל הכיסופים). מי זו שהולכת בחושך? עקביה נוקשים, סיכת קטיפה רכה אוחזת תלתלים. היא ראתה באפלת צלמוות אור נגוהות, נצמדה חזק, הדקה אצבעות. שקט בחוץ, קצף גל ולבנה, השמיים נמוכים, תל אביב ישנה. מה זה לילה? מה זה אור? בנוצות וזפת גולגל הלב הטהור. כולם ילכו לישון בבדידותם, גם הילל בן שחר, גם האהובה במשקפיים. כולם יקלפו גרביים, יחבקו ברכיים, יחרישו אוזניים. כולם ישכחו לצחצח שיניים".
התרעות פיקוד העורף