“אמרתי את זה ל־80 חברי כנסת, אמרתי את זה לרבים מהשרים. אמרתי את זה גם למנהיגי המחאה ואני לא רוצה לומר לך לכמה לשעברים ולכל מיני אלופים ובדימוסים שהשתגעו. אמרתי את זה כמעט לכל מי שהייתי מחובר אליו".
אבל התכנסנו כאן קודם כל לדבר על צאת ספרו החדש, המיועד כאמור לפעוטות - “הטיפה והדמעה" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". בניגוד למה שמרבים המבקרים לכתוב, על השייכות לשכול, להתמודדות ולאבל שהיו מנת חלקו של אלבשן עצמו שאיבד את אביו כשהיה בן 12, הוא מסביר שלא הייתה לו שום כוונה לכתוב ספר מחנך אלא לפרוק את כל מה שהצטבר בו בעשרת החודשים האחרונים: “הספרים תמיד הצילו אותי, בין שבכתיבה ובין שבקריאה וזה משהו שהיה מאז ומעולם. אני תמיד זוכר, גם בימים המתסכלים ביותר בעבודה, עקב אינטראקציות לא נעימות או פסקי דין שלא הצליחו, שהייתי חייב באיזשהו שלב של היום לשבת ולהתחיל לכתוב פשוט כדי לרפא את היום".
“לעשות סוף טוב לפחות בכתיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הכתיבה והקריאה היו חגורות הצלה עבורי. אבל ב־7 באוקטובר כאילו יצא האוויר משתי החגורות הללו. לא רק שלא הצלחתי לכתוב מילה, גם לא הצלחתי לקרוא שום דבר. אני זוכר ששלחו אותי לעוטף עזה כמה פעמים כדי לחזור משם עם טקסטים, והייתי מוצא את עצמי נאלם. חוזר הביתה בתחושות קשות ולא מצליח לכתוב כלום".
ואז הגיעו הדמעות. לפני כן היה אלבשן בישורת האחרונה של כתיבת ספר הדיסטופיה שלו על ישראל, “לנוכח התחושות שהיו לי בתקופת הרפורמה המשפטית בשנה קודם לכן. הייתי לקראת הסוף והיד שכאילו הצילה אותי תמיד פתאום שותקה. אבל משום מקום הדבר היחיד שהיא הצליחה לכתוב זה ספר לפעוטות, אפילו לא ספר לילדים".
אולי כי כשכותבים לפעוטות אין אלא לנקות את הרגש ולדבר הכי טהור וראשוני שיש? זה נדמה לי משהו שקשה לכולנו לעשות לנוכח כל ההתרחשויות הבלתי נתפסות בשנה החולפת.
“לקח לי זמן להבין את זה. לא שפטתי אותו, מאוד אהבתי אותו תוך כדי כתיבה. באיזשהו שלב הלכתי לבקר בגן פעוטות בירושלים שבו הילדים שלי חונכו בזמנו, והרגשתי איך דווקא שם היד חזרה לעבוד והאוויר חזר לריאות".
וכך הספר נכתב בהפתעה, ואפילו לא הייתה לו כל כוונה לעסוק בהתמודדות ובאובדן. ואולי בדומה למה שעשתה בעבר מיכל סנונית עם “ציפור הנפש", כל אחד ואחת לקחו את זה למקום האינטואיטיבי שהלב שלהם התחבר אליו. “אני אומר תמיד שלא כתבתי את זה כדי לחנך את הילדים להתמודד עם קשיים, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאני בעצמי לא יודע להתמודד איתם", הוא אומר. "וזה כולל את כל קשת האפשרויות - מהתמודדות ועד להתעלמות. אז זה לא ספר שהייתה לו מראש מטרה. כתבתי סיפור כדי לפרוק ולא הבנתי אותו לעומק עד שהספר יצא לאור והביקורות החלו להיכתב. אני מניח שמעצם העובדה שמדובר על דמעות ובכי, את כבר מבינה שמדובר על התמודדות כלשהי. ואחרי שכתבתי את הסיפור, עבורי הוא ייבש את הדמעות והרים אותי ושימח אותי, קודם כל".
הוא גדל במשפחה של סופרים וסבו וסבתו היו מבעלי הוצאת הספרים "לוין־אפשטיין". “זה קדוש אצלי", הוא אומר. "זה בית שהיה עני מצד אחד, אבל עשיר בספרים. הגענו לבת ים בגלל בית הדפוס שישב שם ומשם התחלנו. אני לא יכול לרמות בספרים. לא בכתיבה ולא בקריאה. ובגלל זה אם אני מרגיש שספר שאני קורא לא אותנטי ולא נכתב בדיו של אמת אני לא מסוגל לקרוא אותו. 'סופר' היא מילה מאוד קדושה, מאוד קשה לי לומר 'אני סופר'. יש משהו בספרים שמוביל אותי להתנהגויות מוזרות. אני לא יכול לראות ספר על ספסל שלא לוקחים אותו, וכשאני נוסע לחופשה אני אורז שישה ספרים, גם אם אני יודע מלכתחילה שלא אקרא את כולם".
התרעות פיקוד העורף