בגיל 44 לאה גולדברג, האישה שהעידה על עצמה: "את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים, נר כבוי על שולחן השבת", התאהבה ברופא שהכירה בטיפול רפואי שעברה. את הרהורי ההתאהבות שלה העלתה על הכתב ביומנה.
"לא היה נדמה לי. אף על פי כן, אם להביט בעיניים צלולות, ברור שלא יצמח מזה אפילו כאן אפילו 'רומאן' שטחי. וטוב כך. עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני אומרת: הלוואי ויהיה זה רק נושא לשירים. אני מקווה לא לסבול. אני מקווה שזה שיגעון חולף. אני מקווה שזו רק עדות למשהו צעיר שנותר בי (או - להפך, הכך מתאהבות נשים קשישות?)
"ואני, בכל זאת, אעשה מעשה טיפשי ואשלח לו את 'מלחמה ושלום' היום. יפרש את המעשה כרצונו. למה לא לעשות מעשי שטות? עודני חיה, עודני אוהבת, עודני טיפשה כתמיד. הקול הבלתי מבוגר הזה שלו, מצחיק. הכל, הכל מוצא חן בעיני. אני אתלוש בעוד זמן מה את הדפים הללו, אקרא אותם ואסמיק, ואתלוש".
הדסה קלצ'קין הייתה אספנית אומנות ובעלת גלריה לאומנות בתל אביב וכן רעייתו של שחקן התיאטרון רפאל קלצ'קין. חלפי הוא שכתב את המילים שהלחין יוני רכטר: "אשר טייל עמך בשוק - אני הוא / נשים שראוני אמרו: הנהו /נשים שראוני, עלי הצביעו: / הנה מאוהב / באשת רעהו".
בשנת 1913 יצאה רחל בלובשטיין ללימודי אגרונומיה בצרפת ואחריהם נסעה לרוסיה, ונשארה בה עד שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ב־1919 חזרה לארץ והתיישבה בדגניה, אולם אז התפרצה אצלה השחפת והיא סולקה משם בהחלטת החברים. משם כתבה אל חברה האהוב, נח נפתולסקי. נפתולסקי, משורר בעצמו, היה מהדמויות הבולטות באנשי העלייה השנייה וממייסדי קבוצת כנרת, מומחה לחקלאות, מחלוצי המחקר הבוטני בישראל והראשון שגילה את השושן הצחור ועוד כ־30 צמחי בר. לפני מותו מסר את המכתבים שכתבה אליו רחל לבן משפחתה אורי מילשטיין, שקיבץ אותם בספר "רחל - שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה" (זמורה ביתן, 1985).
בצרפת רחל הכירה את מיכאל ברנשטיין, סטודנט להנדסת חשמל. זו הייתה אהבה גדולה שנפרשה על פני שנים רבות והחמצה גדולה עוד יותר.
כך כתבה אליו: "את כתבי הלב הנסתרים אתה לא תקרא לעולם, שרבטה אותם האהבה, מחקה אותם האיבה. אתה לא תקרא לעולם, אתה לא תדע לקרוא. אתה לא תשמע עד אינסוף את בשורת הלב הנלחשת. אני מחכה בתסכול של כניעה, מחכה ושותקת, ושותקת. הרי אני לא רוצה לעזור, אני לא רוצה לרמז. הו, הלא אתה אל מרומי פסגות הלב. הו, הלא אתה לא תעלה לבדך?! (תרגום מרוסית)".
"במכתבך האחרון מאודסה היו שתי שורות (את זוכרת?). כמה דאגה וכאב גרם המכתב ההוא. הוא היה הבקבוק שהושלך מאוניה טובעת לעבר החוף הרחוק. אולם כל זה חלף ועתה מופנה מבטך אלי (אין לי מלים לומר מה אני חש במבט זה!) ריה שלי, הנה תושיטי ידך ואחוש את מגעה המלטף. הזמן חולף, אך המחשבה עלייך לא מרפה ממני. מה ערך כל העבודה שלי לעומת השמחה של קירבתך. כאשר אני זוכר ורואה את דמותך, את קווצת השיער המרדני, שומע את קולך המהדהד בי וכל כך רוצה להשיב לך בנשיקה הזכורה לי כל כך. הרי זו קרן־האור שהגורל מעניק לי...
"לחוש את האושר של החיים הפשוטים, בלי מחשבות מעיקות, לקבל את החיים בתודה? ואת שיודעת אושר זה, הביאי לי גרגר קטן מזה!... ריה, אמרי לי האם אני מסוגל, האם יכול אני לאהוב? מה נהדר היה, כנראה, אותו יום שהחיים זימנו או ערכו את פגישתנו. אכן, אותה פגישה במסגרת הנפלאה של העיר הדרומית הרחוקה לא היתה מקרית. ריה, עד עכשיו, אינני יודע איך 'פרץ' ממני אותו השיר (את הרי יודעת אותו).
מכתבי האהבה המצוטטים כאן הם של המשוררים אברהם שלונסקי ודורה טייטלבוים. חליפת המכתבים נכתבה פחות משנה לפני מותו של שלונסקי. הם היו חלק מהתעוררות בערוב ימיו: הוא סיים ספר שירים חדש, שאת מרביתם כתב בחודשיו האחרונים, תרגם ספר שירה ותכנן להשלים כרך נוסף של סיפורי אסאק באבל בתרגומו. המכתבים תורגמו מיידיש על ידי רחל שליטא.
כנראה שהשתכרתי מלשמוע אותך, מלראות אותך, לחוש אותך דרך אותיות המכתב, דרך המגע החם של הכתב ושל מילותייך - אבל לעולם איני שיכור באמת, כמו פיכחות, כשהיין היחידי והחזק הנמצא במרתפי הוא חד־פעמיותה של אהבת אמת, שהיא נס, נס שהתחולל עבור שנינו.
את המילים הללו כתבה זָהֲרָה לביטוב אל אהובה, שמוליק קופמן, שבעה שבועות לאחר מותו באימון רימונים. הם הכירו בקורס בפלמ"ח ונפשותיהם נקשרו זו בזו. הם תכננו לנסוע לארצות הברית ללימודים, אבל למציאות היו תוכניות משלה. כשפרצה מלחמת השחרור, זהרה עזבה את הלימודים והצטרפה לקורס טיס של מוסדות היישוב היהודי בקליפורניה. כשחזרה לארץ הפכה טייסת תובלה. ב־3 באוגוסט 1948, בטיסה שגרתית מירושלים לתל אביב, מטוסה התנגש בחומת מנזר המצלבה והתרסק. לביטוב נהרגה במקום.
זהו מכתב אהבה אחד שמספר את הסיפור הישראלי. מכתב שמקפל בתוכו חששות כבדים מפני העתיד לבוא, לצד רוממות רוח, נחמה, פחד, עצב, שמחה וגעגועים.
שאול טשרניחובסקי היה איש של נשים. חלק מפרשיות האהבה שלו נרמזות בשיריו ובפואמות. שם הקוד "אילאיל", למשל, מיוחס לאהובתו שרה רחל רוזנשטיין. "בינינו לבין עצמנו / לה לה אקרא אילאיל / ואם אמות אנוכי - ויחלוף כליל / שוב לא יקרא לעולם גבר לאישה / אילאיל".
אף אישה לא מופיעה בשמה אלא נרמזת בקוד שמור, לפעמים עם ציון מקום: ביער, באונייה, בדרך. אחדות קיבלו את הסימן + ליד שם הקוד שלהן. למי, למשל, הקדיש את השיר "מה מאוד יפייפית", שכתב כבר בהיותו בארץ ובן כמעט 60? האם לאשתו, או שאולי, כמו בשמועה, לאישה שהייתה מאחת המשפחות היהודיות העשירות, בעלי מכרות זהב ברוסיה, זמרת ואומנית שהופיעה בלה סקאלה במילאנו, והכשירה דור שלם של מוזיקאים בישראל?
כך או כך, הוא נישא לבסוף לאישה ממוצא אצילי רוסי, מלאניה, שמשפחתה ניתקה איתה מגע משום שנישאה ליהודי, אבל היא העדיפה אותו. הוא הכיר ואהב אותה כשהיה סטודנט לרפואה. היא, אשר הרופאים קבעו שנותרו לה רק שנתיים לחיות, נסעה ליהנות מהעולם בימיה האחרונים אבל חיה עד גיל 92. נולדה להם בת, איזולדה, שטרחה להתגייר כהלכה לפני נישואיה למהנדס חיפאי וילנסקי, והשאירה שושלת קטנה ושורשית.
"חיי (עוברים) ללא שינויים. בשבע הולך לישון (נוסע ברכבת?), והנסיעה (המוקדמת) לבל (ברלין?) כל כך קשה, עד שמן ההכרח לעבור לגור בברלין. יש לי צרות (מילה זו בעברית) גדולות עם המגיה, ואני חייב לעתים קרובות לנסוע לצורך זה העירה. גם היום פשוט שיקרו לי. האם כתבתי לך שיכול להיות שאסע לשבועיים לרומניה? בציריך קיבלתי הזמנה לנסיעה לאיטליה. היו גם שיחות לגבי שוודיה, אבל מזה כנראה לא ייצא כלום. חבל מאוד שלא הגעת עם הסודרקינים לאירופה. יכולנו לבלות זמן יחד בצורה נהדרת. איך יכולתי לנשק את הציפור החמודה והמקסימה שלי! באמת? (לא כך?) אז אני מנשק אותך כולך כולך, מרחוק, את העיניים, הידיים, הכתפיים. ש"ט".
בשלהי 1930 חיים נחמן ביאליק יצא ללונדון במטרה לגייס כסף להוצאת הספרים, שם הכיר את חיה פיקהולץ, סטודנטית לפילוסופיה בת 30. היא עלתה ארצה כשנתיים לאחר מכן ועבדה כמורה בבית הספר גאולה בתל אביב ולא נישאה מעולם. לאחר מותה ב־1984, פרסם חיים נגיד בעיתון "מעריב" על אודות הקשר בין השניים, שאותו גילתה פרופ' זיוה שמיר בעקבות מכתב שמצאה חוקרת הספרות פרופ' חגית הלפרין בארכיון שטיינמן ובו היה מוזכר שמה המפורש של פיקהולץ.
"אכן גם אני רק עתה אדע עד מה נעמת וגם יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? באהבתי אותך יש משלוש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מליבי.
"מידי הגותי בך - אחת אשאל את נפשי: מה היה לי כי נמשכתי כה אחרייך? ואני הלא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אישה הכבדתי את רוחי ואת ראשי. ואולם בקלסתר פנייך נגלתה לי לעיתים חזות־מה אשר זעזעה את נפשי עד התהום ותמלאנה חנונה על כל גדותיה, אף כי טרם יודע, מה הדבר ההוא ומה שורשו? אהבה לא באה? ייסורים ממרקים? מצוקת נפש נעלמה.
"אפס, תהי מה הרוח אשר עברה עלי - גם הפעם לא אבקש חשבונות רבים, כאשר לא ביקשתים בלונדון. טוב, מה טוב שככה נפל הדבר! ככה, ולא באופן אחר! האין ליבך הנבון אומר גם לך כדבר הזה?
את המכתב הזה שלחה הגננת חיה ברוידא לברנר לאחר שקראה בכתביו לפני שהכירו, וכאן החל סיפורם. הם נישאו במלחמת העולם הראשונה כשהיה בן 32 והיא בת 24, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, אורי ניסן, על שם אורי ניסן גנסין. אלה היו ימים של עוני, ושל הגירוש העות'מאני של יהודי תל אביב ויפו ורעב, ובני הזוג נאלצו לנדוד ממקום למקום. בסוף פברואר 1920 כתבה ברוידא לברנר מכתב שבו היא מבקשת להיפרד ממנו בתום שבע שנות נישואים.
ומשא היה כל זה אולי מפני יחסי לעמי ולעבודה בשביל עמי. יש שווי גדול יותר? כמה פעמים כבר צעקתי באותו הנושא, ממש באלו המילים! ממש במילים של האיש שכתב.
"כשהגעתי לראשונה למכון גנזים לא ידעתי נפשי מאושר", אומרת יו"ר גנזים, אדיבה גפן. "הפנינים והיהלומים שנגלו לעיניי הממו אותי. כתבי יד של רחל, לאה גולדברג, הנה ס. יזהר, הנה כתב היד של שלונסקי, פה מתקנת גולדברג טעות, פה טיוטה של טשרניחובסקי האהוב".
גפן מדמה את עצמה למיליארדר יפני שיורד אל הכספת שלו ומציץ בפיקאסו שקנה. "החלטתי שאת האוצרות האלה יש לפתוח בפני הציבור. 'הנגשה' זאת המילה שכולם אוהבים להזכיר, וזה מה שאני עושה בתשע השנים מאז שאני כאן. בכל דרך אני מנסה לפתוח לציבור את יפי ארכיון גנזים: בעזרת סיורים, תערוכות, הרצאות, מסעות מוזיקליים, קורסים, פינה ברדיו, רשתות חברתיות, פייסבוק פעיל, ניוזלטר. בכל מה שניתן כדי ליידע על האוצרות".
חלק ממסע האהבה הזה הוא ההצגה "כותבים אהבה" (בית אריאלה, 4.9. במאית: גליה פרדקין, בהשתתפות איציק וינגרטן ואתי וקנין־סובר, גיטרה וקלידים: נועם בוכריס, תחקיר: אדיבה גפן ויצחק בר־יוסף). "במשך שנים ליקטתי מכתבי אהבה של גדולי היוצרים", ממשיכה גפן. "רק בואו של איציק וינגרטן אליי וההתלהבות שלו ושל גליה פרדקין רעייתו, הפכו את החלום למציאות, והערב המקסים בהחלט כבש לו מקום. הקהל מגיע, וסופג את האהבה שמרחפת במכון גנזים, לומד את הארכיון ומקשיב למכתבים ומגלה את סודות הארכיון".
התרעות פיקוד העורף