"הייתי מוכן ל־7 באוקטובר, ידעתי מה הולך לקרות", חושף בפניי יוסי אלפי באמצע הראיון. “ברגע שהתחילו המחאות והשסעים בחברה, כשהממשלה התחילה לגרום לאזרחים לאי־נוחות ולחוסר אמון, ידעתי שאנחנו בסכנת מלחמה כי באיזשהו מקום מסביבנו יודעים. הממשלה הסתכסכה עם העם, והסכנה הגדולה ביותר נפערה בפנינו. ב־5 באוקטובר, באירוע הסיום של פסטיבל מספרי הסיפורים ה־30, עמדתי לפני הקהל ואמרתי: ‘גבירותיי ורבותיי, עוד מעט תהיה מלחמה’".
“תבין, בדרך כלל אנחנו מסיימים את הפסטיבל במוצאי שמחת תורה והפעם סיימנו אותו יומיים לפני, זו הייתה התחושה שלי. הפסטיבל היה בסימן 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ואמרתי: ‘מלחמת יום הכיפורים באה אלינו בגלל היוהרה שהייתה לנו, ובסופו של דבר היוהרה הזו, לצערי הגדול והרב, לא פסה מן העולם ובגלל היוהרה הזאת אנחנו עוד מעט נהיה במלחמה הבאה, מלחמה שתהיה קשה יותר מאי פעם’".
"אחרי הנאום הזה ירדתי מהבמה ואנשים בקהל אמרו לי: ‘איך אתה מדבר? אתה מכניס אותנו לדיכאון, זה הורס פסטיבל כל כך יפה’ ועוד הערות מהסוג הזה, ואמרתי להם: ‘חבר’ה, לדעתי בימים הקרובים תפרוץ מלחמה, לכן גם קיצרתי את הפסטיבל. לכו הביתה, תתארגנו כי יכול להיות שהמלחמה תפרוץ עכשיו’. יומיים אחרי זה, ב־7 באוקטובר, כשפרצה האזעקה הראשונה, אשתי סו צעקה לעברי: ‘יוסי, מה קורה?’, אמרתי לה: ‘קומי, אמרתי לך שתהיה מלחמה’. מה שכן, לא ידעתי שתהיה מלחמה כל כך נוראה".
“הבסיס הוא לאהוב אנשים"
הדרך של אלפי (79) לשמור על שפיות בתקופה כאוטית זו היא היצירה: בימים אלה הוא בעיצומן של ההכנות לקראת פסטיבל מספרי הסיפורים ה־31 שלו שיתקיים, כמיטב המסורת, בחול המועד סוכות בין התאריכים ה־14 ל־22 באוקטובר. “פסטיבל מספרי הסיפורים הוא האירוע של התיאטרון הקהילתי הלאומי שלנו", מספר אלפי, מייסדו ומנהלו האמנותי של הפסטיבל.
“השנה מגיעים אנשים מכל קצוות הקשת ומספרים סיפורים מגוונים: סיפורים ממורשת הצנחנים, מופע משותף שלי עם הגבעטרון בשם ‘שקדים וצימוקים’, סיפורי הגפן והיין הישראלי, הצדעה למד"א, סיפורי מוסד, היסטוריונים שמספרים על אנטישמיות מאז ועד היום, 100 שנים לעליית המשפחות הראשונות, סיפורי ירושות ועוד ועוד".
דבר נוסף שעשה הוא השקת ספרו החדש – “עושים סיפור" (פרדס הוצאה לאור), בו הוא חושף לראשונה את סודות האמנות של סיפור סיפורים. אלפי, זוכה פרסי מפעל חיים, משורר, תסריטאי, איש תיאטרון, מורה, איש תקשורת, רדיו וטלוויזיה, נחשב למספר הסיפורים הלאומי של ישראל. “עבדתי על הספר הזה כ־30 שנה", מספר אלפי.
“זה הספר שלקח לי הכי הרבה זמן כי הייתי צריך לשים דגש ולעצור על כל מילה וכל הברה כי הספר הזה הוא אחריות רצינית. הוא לא רק מתווה את הדרך של המספרים שיבואו בעתיד, אלא גם נועד לגרום לאדם להבין שהוא הסיפור. אין אחד שהוא לא סיפור. אפילו לקרש יש סיפור כי יש לו עבר - הוא נגזר מעץ טוב עם שורשים, עלים וענפים, וכך גם הקרש הזה הוא סיפור ענק. גם אם אתה חושב שאתה לא יודע לספר סיפורים, בסופו של דבר אתה כן יודע, רק שאתה לא שם לב ולא מתחבט בעצם העניין וחבל. אם אתה תדע שאתה סיפור אז תתייחס אחרת לחייך כי חייך הם סיפור".
"בתחילת הדרך הייתי די לבד בזה, עד שהבנתי שבסופו של דבר אנשים רוצים לספר את הסיפור שלהם, ואם הם לא יספרו את הסיפור שלהם – הם עלולים להפוך למסוכנים לחברה. עברתי ממקום למקום ברחבי הארץ וסיפרתי את הסיפור של המקום באמצעות הצגות תיאטרון קהילתי, באמצעות הבאת הסיפור המקומי אל הקהילה הסובבת. ברגע שהקהילה הסובבת החלה להקשיב לסיפור הזה – זה כבש את לבבה ושינה את פניה".
"בשנת 1988, במלאת 40 שנה לקום המדינה, הוזמנתי לערוך את אירועי חגיגות המדינה המרכזיים במצפה רמון. עשיתי שם אירוע ענק, ובין היתר הבאתי את ארנון צדוק לספר סיפורים שכתבתי. למחרת פורסם בעיתון שארנון צדוק כתב את הסיפורים האלה. אמרתי לעצמי: אם הוא ‘כתב’ את הסיפורים האלה אבל אני כתבתי אותם, ואם הוא מספר סיפור – גם אני יכול, וכך נפתח בפניי עולם חדש שמביא אותי להמשך של התיאטרון הקהילתי".
אלפי גם מתייחס לטענות שלדור הצעיר של היום אין סבלנות לשמוע סיפורים. “אם הסיפור הוא טוב – יש סבלנות", הוא קובע. “הופעתי למעלה מ־1,500 פעמים בפני ילדים מכיתה ד’ ועד כיתה י"ב, ואף פעם לא הפריעו לי, לא נכנסו לדבריי, לא זזו ולא הלכו".
"אמרתי לו: ‘אתה לא מכניס את גורי, תפסיק לבלבל את המוח. זה יעשה לי רק צרות, שלא יגידו שאני עושה פה קומבינות. חוץ מזה - אני לא רוצה שהוא יהיה שחקן’. אז הוא ושאר הבמאים עשו לי מרד, ואילצו אותי לצרף את גורי להצגה, וגורי עשה תפקיד אדיר. מיד אחרי ההצגה אמרתי לסו אשתי: ‘הוא הולך להיות שחקן ענק’. תודה לאל הוא הגיע לזה שקראו לי ‘אבא של גורי’, והיום קוראים לי ‘סבא של אמה’ - וזה עושה אותי מאוד גאה ושמח".
התרעות פיקוד העורף