סומק, ששמר על קשר עם אותה קוראת נאמנה שרכשה את ספרו, מעיד כי זה אחד המשפטים המצמררים ביותר ששמע במשך כל שנות הקריירה שלו, ומצהיר: “זה היה בעיניי שיא המטאפורה. אם זו לא הייתה אמת – אפילו אני לא הייתי מאמין לסיפור הזה”.
הולכים אנשים כמו דני מירן לישון בלילה, ואני לא יודע עד כמה הם ישנים, אז איך אני יכול לישון? בפעם הראשונה שפגשתי את דני בספריית בית אריאלה אכלתי קרואסון, והרגשתי פתאום שלא נעים לי לאכול את השפיץ של הקרואסון כי הבן שלו אוכל באותו זמן שפיץ של פיתה לא טרייה במיוחד. כלומר הדברים האלה הם לא מחשבה פילוסופית אלא זה משהו שממש משפיע עליי פיזית. הימים האלה הם ימים מאוד מורכבים בעיניי.
אנחנו חיים במציאות שמי שרואה אותה מהצד בטוח שזו מציאות סוריאליסטית, אבל אנחנו מתעוררים אל חיים ממשיים. יש לנו קווי אורך ורוחב של מדינה שהדגל שלה, שמונף היום בחצי התורן, הוא חרדה, וכפי שציינתי אני בקשר עם משפחות החטופים והחרדה שם עובדת שעות נוספות, ואני מחפש כל הזמן את האנשים השפויים שיצעקו כדי שהחטופים יחזרו. אני יודע שאני מדבר קצת כמו מדליק משואות אבל אין מה לעשות, כל המשפטים המאוד בנאליים האלה הם עכשיו משפטים של חיים ומוות”.
“הכוח הגדול של השירה”
ספרו האחרון של סומק, “אש” (בהוצאת כנרת זמורה דביר), מתחיל בשירי אהבה ונגמר בשירי מלחמה. “כל שירי המלחמה בו נכתבו אחרי ה־7 באוקטובר, למעט השיר ‘הלום קרב’ שנכתב קודם”, הוא אומר. “אלו שירים שנכתבו בלי מנגנוני הגנה. השיר הראשון שכתבתי היה ‘אני הראש הכרות שאתם לא מכירים’ שתורגם ופורסם גם ב’ליברסיון’ הצרפתי".
"התחושה שלי הייתה שאני יושב בחדר האטום ומנסה לבדוק את הסייסמוגרף שבודק את הרי הגעש שיש בי, ופתאום זה מתורגם להמון שפות ומצוטט ואנשים קוראים את זה. זה בעיניי הכוח הגדול של השירה - כשאתה מסמן קו זינוק מבלי לדעת לאן תגיע. השיא לדעתי הוא שאנשים שולחים לי תמונות של קעקועים שהם עשו עם ציטוטים מהשירים שלי”.
מתכנן את הקומות הבאות
"זה כמובן לא סיכום כי מה זה מפעל? במפעל יש קומות ואני מתכנן את הקומות הבאות שאבנה באותו מפעל. זה יפה שיש איזה רגע שבו אתה מסתכל אחורה, לא בזעם, ואני גם שמח שהשופטים הם אנשים שאני מעריך. אשמע נוסטלגי אבל אני חושב שאם לפני 70 שנה מישהו היה אומר לאמא שלי שהבן שלה - שבילדותו ספג בליל שפות, מיידיש ופולנית ועד לדינו וערבית ורק בכיתה א’ 'גילה' את העברית - יקבל פרס על כתיבתו בעברית, היא הייתה חושבת שמדובר במדע בדיוני”.
“בונה גשרים”
סומק (במקור סומך) נולד בבגדד ועלה ארצה בגיל שנתיים. בילדותו גדל והתחנך במעברה על גבול חולון ובת ים, ולאחר מכן בשיכון של מפוני מעברות ליד צהלה. “אף פעם לא הרגשתי מקופח או שאני צריך להוכיח את עצמי”, הוא מעיד על עצמו. “אני לא מחפש שורשים כיוון שאף פעם לא איבדתי אותם, אבל התחושה הזו שאני יכול להיות בונה גשרים בין מזרח למערב היא תחושה שבאה לידי ביטוי בשירים שלי. אני לא חושב על זה כשאני כותב את השירים אלא אחרי שאני כותב אותם אני רואה שאני יודע לעקור את העצים מגדות החידקל ולשתול אותם על גדות הירקון. אבל זה הכל מטאפורות".
"אני פטריוט של עברית. גדלתי בבית שבו אבא ואמא דיברו איתי עברית, סבא וסבתא דיברו איתי בערבית ובשכונה דיברו בשפות שונות, ואני פשוט התאהבתי בעברית. התאהבתי בשפה הזו שאתה יכול לקרוא בשיר השירים משפט כמו ‘עזה כמוות אהבה’ ובסלנג להגיד ‘אני מת עליה’. לא הייתי בגן כי יום אחד סבתא שלי ראתה אותי יושב בגן של המעברה עם חליפה ועניבה בארגז חול, אז היא הוציאה אותי משם ושלחה אותי לבתי הקפה של העולים החדשים שהם היו הגן שלי".
"המוזיקה הראשונה ששמעתי הייתה של אום כולתום ופריד אל־אטרש. כשחזרתי הביתה שמעתי את הארי בלפונטה ואת להקת הנח”ל. גדלתי בסופרמרקט של תרבות. לא הייתה תרבות אחת. לבית הספר הגעתי עם חליפה ועניבה, והמורה אמרה בסוף היום לאמא שלי שבית ספר זה לא חתונה, אז אמא שלי לקחה אותי למרכז המסחרי בצהלה, קנתה לי שם בגדים ומכנסיים קצרים והפכה אותי לצבר”.
סומק מפליג בזיכרונות ילדותו וחולק קוריוז שעיצב כבר בגיל 6 את ישותו האמנותית: “כשנכנסתי לכיתה ביום הראשון של כיתה א’, התיישבתי ליד שולחן, וילדה שישבה לידי לקחה סרגל, מדדה את השולחן והעבירה עם עיפרון קו באמצע כדי לסמן טריטוריה - חצי שולחן שלה וחצי שלי. מחקתי את הקו והגדלתי את השטח שלה. היא הייתה די בהלם ואחרי יומיים היא אמרה שאבא שלה רוצה לדבר איתי. הגעתי אליה הביתה, לצהלה, וראיתי שמחוץ לבית חונה רכב מדגם לארק אז הבנתי שאבא שלה הוא כנראה אלוף בצבא.
האלוף הצדיע לי ואמר: ‘אתה יותר חכם מהבת שלי כי יש לך כוח לוותר, ואתה הולך להגיע לגדולות’. לא הבנתי על מה הוא מדבר כי כולה הייתי ילד מעברה בכיתה א’, אבל לימים, כשחשבתי על משפטים מהסוג הזה, הבנתי שמה שבנה אותי או החומרים שהיו גחלים שהדליקו בי אש של פואטיקה היו משפטים כאלה”.
כמו כן, סומק הוא גם צייר כישרוני ורבים מציוריו הוצגו בעשרות תערוכות יוקרתיות ברחבי העולם: “השבוע שמעתי את השיר הרוסי הישן ‘חיל פרשים אנו אף על פי שאין סוסים לנו’ (נוסח עברי: אברהם ברושי) ואמרתי לעצמי שזו ההגדרה של שירה. השורה הזו של השיר מעידה כי המשורר הוא בעצם ‘מאפיה של איש אחד’, כלומר, אני צריך שהדיו בפארקר 51 שלי תזרום כל הזמן".
“ביום שהתפרסמה הרשימה שהולכת להיות מפלגת ‘יש עתיד’ כולם ניבאו שאהיה מיועד להיות שר התרבות או שר החינוך, מה עוד שיאיר לפיד אמר שאני צריך להיות שר התרבות, אבל מובן שהבנתי שאני ברשימת המייסדים ולא הולך להיכנס לשדה המוקשים הזה שנקרא ‘פוליטיקה’, כי אני לא בנוי מהחומר הזה, וגם יש לי טריטוריה שנקראת שירה, ואני מרגיש שבטריטוריה הזאת אני טוב, למרות שעדיין אני לא מכיר אותה עד הסוף".
סומק בוחר לסיים את שיחתנו בהמלצה לקוראים: “כדאי לכל אחד להתחבר לשירה, כי שירה, למרות שהיא רק מילים, בסופו של דבר זו המוזיקה שאתה אולי לא שומע ברגע זה, אבל זו המוזיקה שהופכת להיות המארש של החיים שלך, המארש שבו אתה תצעד. יש בספרי שירה את כל מה שבן אדם צריך, כיוון שיש שם את ההוראות הכי מדויקות לחיים וגם פתאום אתה מרגיש שהמילים הן בעצם חיות בתוך ג’ונגל ואתה הופך להיות מאלף החיות האלה - והתחושה הזו נהדרת”.
התרעות פיקוד העורף